האם אנחנו זוכרים למה מקיימים מצוות? מה שהרמח"ל מזכיר

קל להתרגל למצוות עד שהן הופכות לשגרה, והרמח"ל מחזיר אותנו אל השאלה שמאחורי כולן. מה המטרה של כל זה באמת

אנחנו מתפללים, מברכים, שומרים שבת ומקיימים מצוות. אבל כמה פעמים אנחנו עוצרים באמצע הרצף הזה ושואלים מה המטרה של כל זה? הרמח"ל, בספרו "דרך ה'", נותן תשובה ברורה וקצרה, ודווקא משום שהיא כל כך פשוטה, קל לשכוח אותה.

כך הוא מסביר: "הכוונה באמת בכל המצות תהיה אליו ית׳, להתקרב לו וליאור באור פניו. והמניעה מן העבירות, להימלט מן ההתרחק ממנו, וזה התכלית האמיתי שבהן" (דרך ה', חלק ראשון, ד'). משפט אחד, ובתוכו מפה שלמה. המצוות אינן אוסף של פעולות נפרדות. כולן מובילות אל יעד אחד, קרבת ה'.

וזו בדיוק הנקודה. קל להתרגל למצוות עד שהן הופכות לשגרה. כשהכול נעשה מתוך הרגל, המעשה ממשיך להתקיים, אבל השאלה לאן הוא מוביל מתחילה להיעלם מהעין. הרמח"ל מחזיר אותנו אליה.

כשאדם מקיים מצווה, טבעי להתמקד במעשה עצמו. אמרנו את הברכה? נתנו צדקה? התפללנו בזמן? קיימנו את ההלכה כראוי? כל אלה כמובן חשובים. אבל יש רובד עמוק יותר, ואליו מכוון הרמח"ל: לשם מה ניתנה המצווה? לדבריו, התכלית האמיתית היא "להתקרב לו וליאור באור פניו", וכל מצווה היא עוד דרך לחבר את האדם אל הקב"ה.

תחשבו על זה לרגע. כשמברכים לפני האוכל, עוצרים לרגע וזוכרים ממי הגיע השפע. כשנותנים צדקה, עוזרים לאדם אחר ובאותו זמן מכניסים יותר חסד לחיים. כשמתפללים, לא רק אומרים את נוסח התפילה, אלא פונים אל מי שמנהל את העולם. וכששומרים שבת, עוצרים את מרוץ השבוע ונזכרים מי ברא את העולם. ארבע מצוות שנראות שונות מאוד זו מזו, ובכל אחת מהן אפשר למצוא את אותה נקודה.

גם הביטוי "ליאור באור פניו" אומר הרבה. הוא מתאר קרבה וקשר עם הקב"ה, ולא רק ידיעה שכלית על קיומו. ואי אפשר שלא לחשוב כאן על מילותיו של דוד המלך בתהילים, שמסכמות את העניין בשורה אחת. זו הדעה שלנו כמערכת, ולא חלק מדברי הרמח"ל:

וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב

לא תמיד מרגישים את הקרבה הזאת, וטוב שנדע זאת. אדם יכול לקיים מצווה בלי להתרגש ובלי לחוש התרוממות מיוחדת, ועדיין קיום רצון ה' הוא בעל ערך בפני עצמו. לכן לא נכון למדוד כל מצווה בשאלה "האם הרגשתי משהו?". לפעמים אפשר פשוט להזכיר לעצמנו: אני מקיים עכשיו את רצון ה', והמעשה הזה מקרב אותי אליו.

יש בזה גם נחמה גדולה. מי שמרגיש שהתפילה שלו יבשה, או שהברכה יצאה מהפה בלי שהלב הצטרף, לא צריך להסיק שהמעשה חסר ערך. השאלה החשובה היא לאן המעשה מכוון, ולא עד כמה הוא מרגש באותו רגע. כוונה אחת טובה, אפילו קצרה, יכולה לשנות את משמעות הדברים.

ומה לגבי עבירות?

אם המצוות מקרבות, הרי שהמניעה מעבירות נועדה, כלשונו של הרמח"ל, "להימלט מן ההתרחק ממנו". אנחנו רגילים לחשוב על עבירה במונחים של מותר ואסור, שכר ועונש, חובה ואיסור. הרמח"ל מוסיף כאן ממד נוסף: עבירה אינה רק מעשה אסור, היא גם יוצרת ריחוק.

זו נקודה שכדאי לעצור עליה. רבים מאיתנו מכירים את התחושה שאיסור הוא קיר שמונע מאיתנו משהו. הרמח"ל מציע להסתכל על זה אחרת, כעל שמירה על קשר יקר, ולא רק כעל מגבלה שנכפתה מבחוץ.

כשקשר חשוב לנו, אנחנו נזהרים שלא לפגוע בו. לא מפני שיש רשימת כללים שצריך לעמוד בה, אלא מפני שהקשר עצמו יקר לנו. כך גם בעבודת ה'. לצד המחשבה "זה אסור", יכולה להיות מחשבה נוספת: אני לא רוצה להתרחק מה'.

ממילא גם הגבולות שמציבה התורה מקבלים משמעות אחרת. הם אינם רק רשימת מגבלות, אלא שומרים על הקשר שבין האדם לבין בוראו. יש מעשים שמקרבים את האדם לקדושה, לאמונה, לחסד ולתפילה, ויש מעשים שמרחיקים אותו. כך מקבלים כל הפרטים הרבים של התורה קו אחד שמחבר ביניהם.

תפילה, צדקה, שבת, לימוד תורה, חסד, ברכות וכיבוד הורים נראים כמצוות שונות מאוד, אבל כולם מכוונים לאותו מקום. וגם האיסורים, על כל ההבדלים ביניהם, נועדו לשמור על האדם מפני התרחקות מהקב"ה.

איך מכניסים את הרעיון הזה לחיי היומיום?

לא צריך לעצור לפני כל מצווה לחשבון נפש ארוך. לפעמים די במחשבה אחת קצרה. לפני תפילה: אני עומד עכשיו לדבר עם ה'. לפני ברכה: אני זוכר ממי קיבלתי את מה שיש לי. לפני נתינת צדקה: אני מקיים עכשיו את רצון ה' ועושה חסד. וכשמגיע ניסיון לעבור על איסור, אפשר לעצור לרגע ולחשוב: האם אני רוצה לתת לדבר הזה להרחיק אותי מהקב"ה?

אפשר לקיים הרבה מצוות ובכל זאת להרגיש שהכול הפך לרצף של פרטים: עוד הלכה, עוד תפילה, עוד ברכה. הרמח"ל מחזיר אותנו אל מה שמחבר את כולם, הקרבה לה'. לכן השאלה אינה רק כמה מצוות הספקנו לקיים היום, אלא האם בתוך כל המעשים הללו זכרנו לאן אנחנו רוצים להגיע.

בסופו של דבר, זו "התכלית האמיתי שבהן": שהמצווה תקרב אותנו, שהעבירה לא תרחיק אותנו, ושבתוך כל הפרטים לא נאבד את העיקר, הקשר עם הקב"ה.

כדאי לנסות את זה כבר השבוע. בחרו מצווה אחת שאתם עושים כל יום מתוך הרגל, ובפעם הבאה הוסיפו לה מחשבה קצרה אחת בלבד. לא צריך להכריז על שינוי גדול, ולא צריך להרגיש משהו מיוחד. די בכך שהמעשה הרגיל יקבל כיוון, וכך, מעט מעט, השגרה הופכת מרצף של פרטים לדרך שמובילה למקום אחד.

ואם אתם מחפשים דרך פשוטה להתחיל כבר היום, אמרו פרק תהילים אחד בלי למהר, וכוונו בו לקרבה. אתם מוזמנים גם לשלוח לנו שם לתפילה, ונתפלל יחד.