למה אורח בחופה הוריד את כל העגילים בו ברגע?

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>​

בסיום חופה נרגשת ניגש אורח עם עגילים ושיער קוקו וביקש ברכה מהרב - הרגע הקטן הזה עורר בו משהו הרבה יותר גדול ממה שאפשר היה לצפות

לאחרונה ערך הרה"ג רבי מאיר אבוחצירא, רבה של שכונת הסיטי באשדוד ורב קהילת "תפארת רפאל", חופה. כשהברכות הסתיימו, ניגש אליו אחד המשתתפים - גבר עם עגילים בשתי האוזניים ושיער אסוף בקוקו - וביקש ממנו ברכה אישית. הרב לא היסס. הוא הרכין את ראשו של האיש, הניח עליו את שתי כפות ידיו ובירך אותו בברכת כהנים.

האיש ראה שהרב מחייך אליו, ושאל אותו אם הוא מבין למה. הוא סיפר שזו הפעם הראשונה שראה חופה כה מרגשת - בין השאר משום שגם אחרי שהחופה הסתיימה, המשיך הרב לברך את כל החיילים ואת כל מי שזקוק לישועה, וזה ריגש וחיזק אותו מאוד.

מיד פנה האיש לאשתו ואמר לה שהוא מוריד את כל העגילים ורוצה להתקרב לתורה. ובאמת, במוצאי השבת שלאחר מכן, כשהגיע לשיעור התורה השבועי שלו, הוא כבר הופיע בלי עגילים כלל.

קשה שלא לעצור רגע ולחשוב כמה קטן היה הרגע הזה, וכמה גדולה הייתה התוצאה שלו. לא נאום ארוך, לא שכנוע - רק יד שהונחה בעדינות על ראש, וברכה שנאמרה בלב שלם. לפעמים אנחנו חושבים שכדי לגעת בליבו של מישהו צריך מילים רבות והסברים ארוכים, אבל זה לא תמיד כך. לפעמים דווקא המחווה הקטנה ביותר, זו שאף אחד לא תכנן מראש, היא זו שמצליחה לפתוח דלת שהייתה נעולה הרבה זמן. מי שמכירים את הפסוק הבא, אולי ירגישו שהוא בדיוק מתאר את מה שקרה כאן:

לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי (תהלים נא, יב)

לפעמים באמת מספיק רגע אחד של קרבה כדי שמשהו בפנים יתחיל להתחדש.

הסיפור הזה לא סופר סתם, ולא במקרה בחר בו הרב דווקא באותם ימים. הוא בחר לחלוק אותו באמצע נאום שנשא באירוע אחר לגמרי - בתפילת "תיקון חצות" שנערכה בבית הכנסת "תפארת רפאל" בסיטי, כחלק ממנהג שהמועצה הדתית באשדוד בחרה לחזק דווקא בימים האלה של בין המצרים, ימי אבל וגעגוע לבית המקדש. וכדי להבין למה דווקא ברגע הזה, ובאותו אירוע ממש, בחר הרב לספר את מה שסיפר, כדאי להכיר קצת יותר טוב את המנהג המיוחד שעליו נסב כל המעמד באותם רגעים.

תיקון חצות: המנהג שמתחזק דווקא בימי בין המצרים

מדי שנה, בין י"ז בתמוז לתשעה באב, נוהגים יהודים רבים לומר מדי יום את "תיקון חצות" - לא בחצות הלילה כפי שנהוג בשאר ימות השנה, אלא בצהריים, מיד לאחר תפילת מנחה. השנה חיזקה המועצה הדתית באשדוד את המנהג הזה במיוחד: היא הפיצה עלון לבתי הכנסת בעיר, שמעורר את הציבור לומר את "תיקון חצות" בכל יום, החל מי"ז בתמוז ועד ערב תשעה באב.

בבתי כנסת ובישיבות רבים, המנהג הזה נעשה בדרך מיוחדת: אנשים יושבים על הרצפה ממש, או על כיסא נמוך, וקוראים יחד את סדר "תיקון רחל" - אוסף פסוקים וקינות שמזכירים את צער חורבן בית המקדש. הרב עובדיה דהן, יו"ר המועצה הדתית באשדוד, שמשתתף מדי פעם בעצמו באמירת תיקון חצות, מזכיר בהקשר הזה את דבריו של מרן השולחן ערוך, שכתב כי "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש". גם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל נהג לעורר את הציבור לומר תיקון חצות בזמן הזה, וסיפר תמיד שכך היו נוהגים לאומרו מתוך בכי וצער בישיבת "פורת יוסף" בירושלים.

באשדוד עצמה, בית הכנסת "תפארת רפאל" בסיטי הפך למרכז מיוחד למנהג הזה. שם, מיד אחרי תפילת מנחה בצהריים, מוביל הרב מאיר אבוחצירא את אמירת תיקון חצות, ואחריה נושא דברי חיזוק על החורבן ועל הציפייה לבניין בית המקדש. באחד הימים האלה הגיע לשם גם הרב עובדיה דהן, והשתתף בתיקון חצות לצידו של הרב אבוחצירא. באותו מעמד, בין הדברים על החורבן ועל הכיסופים לגאולה, סיפר הרב אבוחצירא את סיפור החתונה והעגילים - וגם הביא, בשם מרן החיד"א, ביאור לפסוק שאומרים בסוף תפילת שמונה עשרה: "ונפשי כעפר לכל תהיה - פתח ליבי בתורתך". הרב הסביר שכשאדם הולך בדרך של ענווה, בבחינת "ונפשי כעפר לכל תהיה", הוא זוכה שליבו ייפתח לתורה.

הקשר בין רגע של קרבה לבין הכיסופים של הימים האלה

ואי אפשר שלא לראות את הקשר בין שני הסיפורים שנרקמו יחד באותו מעמד. מצד אחד - ימים של אבל וגעגוע לבית המקדש, שבהם עם ישראל עוצר ובוחן את עצמו, יושב על הרצפה ומזכיר את החורבן. מצד שני - סיפור קטן על אדם אחד שרגע אחד של ברכה וקרבה הספיק כדי לעורר בו רצון אמיתי לשינוי. אולי זו בדיוק המשמעות הפנימית של "תיקון" חצות: לא רק תיקון של הכלל, אלא גם תיקון אישי, קטן ושקט, שיכול להתחיל מרגע אחד בלבד.

הרב אבוחצירא עצמו בחר לסיים את דבריו במימרה ממסכת אבות: "מאוד מאוד הוי שפל רוח" - ולברך את הרב עובדיה דהן על כל מעשיו לחיזוק הדת בעיר. שני המסרים, זה של הענווה וזה של הקרבה לזולת, נשזרו זה בזה: איך אדם בונה את עצמו? על ידי שיהיה שפל רוח, פתוח, קשוב, מוכן לברך גם מי שנראה רחוק ממנו.

אולי בדיוק בגלל זה כדאי לקחת מכאן משהו לימים הקרובים. לא צריך לחכות לחופה גדולה או לאירוע מיוחד כדי לברך מישהו, לחייך אליו, להראות לו שיש מי שרואה אותו. אף פעם אי אפשר לדעת אילו מילים, אילו רגעים, יעשו את ההבדל אצל מישהו אחר.

בימים האלה של בין המצרים, כשכל כך הרבה לב פונה כלפי מעלה בציפייה לגאולה, אולי זה הזמן להוסיף עוד קצת חום לעולם - גם דרך מילה טובה למישהו לידנו, וגם דרך תפילה. מי שרוצה, מוזמן לפתוח פרק תהלים ולומר אותו לעילוי נשמתם של מי שכבר אינם איתנו, או לרפואתם וישועתם של מי שזקוקים לכך. אפשר גם לשלוח לנו את השם של מישהו יקר, ולהזכיר אותו יחד איתנו בתפילה. לפעמים באמת מספיק רגע אחד קטן כדי שמשהו יתחיל להשתנות.