האתרוג שהחזון איש סירב לקבל בחינם

סיפור קצר על גדול בישראל שלא הסתפק באתרוג כשר, ומניין מגיע המושג הידור מצווה

לקראת חג הסוכות, יש כאלה שקונים את האתרוג הראשון הכשר שנקרה בדרכם, ויש כאלה שמסתובבים שעות ארוכות בין הדוכנים, בודקים כל פיטם וכל גומה, עד שמוצאים את האתרוג שבאמת מרגיש להם שלם. ההבדל הזה לא נולד סתם מדקדקנות אישית. יש לו שם בהלכה - "הידור מצווה" - ויש לו גם דוגמה מרתקת מחייו של אחד מגדולי הפוסקים בדור הקודם, רבי אברהם ישעיהו קרליץ, המוכר לכולנו בשם החזון איש.

החזון איש נודע בין השאר בהקפדה יוצאת דופן על מצוות ארבעת המינים. הוא השקיע ממון ומאמצים רבים כדי להשיג את ארבעת המינים בצורתם המהודרת ביותר לפי ההלכה. אחד הביטויים המוכרים ביותר להקפדה הזו היה חיפושיו אחר זן אתרוגים שאין בו כלל חשש של הרכבה - כלומר חשש שהעץ הורכב עם פרי אחר, מה שהיה פוסל את האתרוג מלכתחילה לשימוש במצווה. גם בהדסים הוא לא הסתפק במה שנמצא בהישג יד - מסופר שהיה משלם לתושב מקומי כדי שיביא לו אותם בדרך מסוימת שתבטיח את הידורם. בהידור כזה יש אמירה: כל פרט קטן במצווה הוא הזדמנות לעשות אותה בשלמות.

הגישה הזו התקבלה בהמשך אצל ציבור רחב, ועד היום יש ביקוש גבוה במיוחד לאתרוגים שמקור עציהם באתרוגים שעליהם בירך החזון איש בעצמו. משפחות רבות מחפשות את הזן הזה לקראת החג.

מסופר גם סיפור נוסף, שממחיש עד כמה ההידור הזה היה בשבילו לא עניין טכני אלא עניין של ממש. לקראת אחד מחגי הסוכות הגיע אל החזון איש אדם שהיה בעל פרדס אתרוגים, ובידיו אתרוג יפה ומהודר במיוחד, כדי שהחזון איש יצא בו ידי חובה. האיש רצה לתת את האתרוג במתנה גמורה, מתוך רצון להיות שותף במצווה החשובה של החג. אבל החזון איש לא הסכים לקחת אותו בלי לשלם. הוא הסביר לאיש שאם האתרוג יישאר שלו כמתנה בלי תשלום כלשהו, עלולה להיות בעיה בקיום המצווה כראוי, שהרי ארבעת המינים צריכים להיות שייכים באופן שלם וברור לזה שנוטל אותם. "אני רוצה לשלם על המצווה, ובלי זה אני לא רוצה לקחת את האתרוג", אמר לו. בסופו של דבר האיש הסכים לקבל את התשלום, וכך יצאו שניהם נשכרים - הוא במצווה מהודרת, ובעל הפרדס בזכות שהיה לו חלק בהבאת האתרוג לידיו של אדם גדול כל כך.

מעניין לציין שמסופר סיפור דומה גם על הגרי"ז מבריסק. כשהוצע לו אתרוג במתנה באותה צורה, הוא נהג אחרת לגמרי - החזיר אותו מיד, מתוך חשש שמא לא יוכל לקיים בו את המצווה כהלכה. שני גדולי תורה, שתי דרכים שונות להגיע לאותה תוצאה: לוודא בכל מחיר שהמצווה תתקיים בצורה השלמה והמהודרת ביותר.

מאיפה בכלל מגיע הרעיון של הידור מצווה

המושג "הידור מצווה" לא הומצא מהאוויר. חכמינו למדו אותו מפסוק ב"שירת הים", השירה ששרו בני ישראל אחרי קריעת ים סוף. כתוב שם:

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ

חז"ל דרשו את המילה "וְאַנְוֵהוּ" - התנאה לפניו, כלומר להתייפות ולהתנאות לפני ה' במצוות. הגמרא במסכת שבת מפרטת את זה למעשה: "עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה" - וכן הלאה, עד לפרטים הקטנים ביותר, כמו הדיו שבו כותבים ספר תורה, הקולמוס, והאיכות של הסופר שכותב אותו. במילים אחרות: לא מספיק לקיים מצווה בצורה הבסיסית שמכשירה אותה - יש ערך מיוחד לעשות אותה בצורה היפה והשלמה ביותר שאפשר.

לגבי האתרוג, יש לעיקרון הזה גם מדד הלכתי מעשי. בגמרא במסכת בבא קמא נאמר שההידור המחייב הוא "עד שליש" - כלומר, אדם מצווה להוציא כסף נוסף, עד שליש ממחיר האתרוג הכשר הרגיל, כדי לקנות אתרוג מהודר יותר. גם בעלי התוספות במסכת סוכה ציינו שדווקא באתרוג, מצוות ההידור מודגשת באופן מיוחד - שהרי התורה מכנה את האתרוג "פְּרִי עֵץ הָדָר", ומהמילה "הדר" עצמה למדים שיש דרישה לאתרוג יפה ונקי, לא רק כשר בדיעבד.

וכך, סיפור אחד קטן על אדם שסירב לקבל אתרוג בחינם, פותח בעצם צוהר לעיקרון עתיק שמלווה את עם ישראל מאז שירת הים: שכשעומדים לפני ה' עם מצווה בידיים, לא מסתפקים במינימום. מחפשים את הדרך היפה, השלמה, המכובדת ביותר לקיים אותה - בין שמדובר באתרוג, בין שמדובר בסוכה, ובין שמדובר בכל דבר אחר שעושים לשם שמים.

יש בזה גם מסר שקל לפספס באיצטלה של "מותרות". הידור מצווה, כפי שחז"ל תיארו אותו, הוא לא תוספת חיצונית וסתמית שמגמישים לפי הטעם האישי, אלא חלק מהותי מהיחס למצווה עצמה. כשמישהו טורח למצוא את הסוכה הכי נאה שהוא יכול, או את האתרוג הכי מהודר שנגיש לו, הוא בעצם אומר משהו על מקומה של המצווה בעולמו - שהיא לא הרגל שמסמנים עליו "וי", אלא מפגש חשוב שראוי להתכונן אליו ברצינות. זה בדיוק מה שראינו אצל החזון איש: לא רק לקיים את המצווה, אלא לעשות אותה בצורה שמבטאת כבוד עמוק כלפי מי שמצווה אותה.

ולקראת החג הבא עלינו לטובה, אפשר לקחת מכאן גם עידוד קטן לימים שלנו. לא תמיד יש לנו את האפשרות להדר בממון או בזמן כמו החזון איש, אבל את הרצון הפנימי להתייפות ולהתנאות לפני ה' - את זה כל אחד ואחת יכולים לקחת איתם, גם בפרט הקטן ביותר שבחיי היום-יום: תפילה שמתפללים לאט ובכוונה במקום במהירות, שולחן שבת שמסדרים ביופי גם כשעייפים, מילה טובה שמקדימים לומר גם כשקל להשתיק אותה. אפשר להמשיך ולשאוב מכך חיזוק, ומי שמרגיש שיש לו על מה להתפלל, מוזמנים לומר יחד כמה פרקי תהילים לעילוי נשמתם של הצדיקים ולזכות כל עם ישראל.