איך חיסכון של אשת חיל אחת הפך לספרייה שלמה של תורה?

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>​

כשלא היה לו כסף להדפיס את הספר הראשון שלו, אשתו הביאה לו את מה שחסכה פרוטה אחר פרוטה. הרב עובדיה יוסף עצמו סיפר את הסיפור הזה בהספד, ומאז הוא ממשיך ללוות כל מי שפוגש בו

בהספד שנשא על אשתו, הרבנית מרגלית יוסף ע"ה, סיפר מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל סיפור שרבים לא הכירו קודם. הוא היה אז בן שלושים ושלוש, עם כתבים מוכנים ובלי אגורה שחוקה להדפיס אותם. וזה בדיוק הרגע שבו אשתו נכנסה לתמונה.

מרן עצמו סיפר את זה במילים שלו: "הייתי חושב לעצמי: אם אלך מהעולם ואשאיר את הכתבים האלה, מי ידפיס אותם?" הוא היה אז צעיר יחסית, בן שלושים ושלוש, עם כתב יד מוכן לספר שו"ת 'יביע אומר' חלק א' - ובלי הכסף להדפיס אותו. כמו שאמרו חז"ל, "יזכור לו יום המיתה" - והמחשבה הזו לא הרפתה ממנו. זו הייתה מציאות פשוטה: כתבים מוכנים, ואין דרך להוציא אותם אל העולם.

וכאן נכנסת הרבנית מרגלית לסיפור. היא ראתה את המצוקה שלו, ובלי הרבה מילים הביאה לו סכום נכבד - מאתיים לירות, חיסכון אמיתי, פרוטה אחר פרוטה, לאורך זמן. סכום שבזכותו יכול היה מרן, סוף סוף, לגשת לבית הדפוס.

מרן עצמו תיאר את מה שקרה אחר כך: "מכסף זה הדפסתי את 'יביע אומר' חלק א', ומהכסף של חלק א', נדפס חלק ב' - וכך כל הסדרה, כל התורה משלה!" כלומר, מאתיים הלירות ההן לא מימנו רק ספר אחד. הן הפעילו מנגנון שממן את עצמו - כל חלק שיצא לאור מימן את החלק שאחריו, עד שנוצרה סדרה שלמה של ספרי הלכה שממשיכה ללוות את עם ישראל.

כשהספר הראשון סוף סוף יצא לאור, מרן הביא אותו הביתה. באותו רגע שררה בבית שמחה גדולה - הרבנית, בהתרגשותה הרבה, זרקה עליו סוכריות טופי, בדיוק כמו שנוהגים לזרוק ממתקים על חתן ביום חתונתו, כדי להמחיש את מתיקות שמחת התורה. "היום כמו מתן תורה", אמרה בקול נרגש. לא רק ספר חדש על המדף - מתן תורה של ממש.

עליה נאמר בהספד הפסוק "אשת חיל מי ימצא". ומי שקורא את כל הסיפור מההתחלה מבין למה. כל רגע בחייה, כך תואר, היא מסרה נפש למען לימוד התורה של בעלה ולמען השקידה שלו. לא מדובר במעשה חד-פעמי שקרה במקרה, אלא בדפוס שליווה את חייהם המשותפים - היא לצידו, שקטה ועקבית, והוא לומד ומחדש תורה.

וההוכחה לכך לא נשארה בעבר. לפי מה שסופר, עד היום, בכל אתר ואתר בארץ ובעולם, בבתי ישראל הוגים בלימוד הלכה למעשה מתוך ספריו הקדושים של מרן. כלומר, אותו חיסכון של מאתיים לירות ממשיך, בעצם, להיות נלמד בכל בית שפותח שו"ת ומחפש תשובה הלכתית.

אשת חיל בצל של גדולה

קל לקרוא את הסיפור הזה ולהתרשם רק מהתוצאה - סדרת "יביע אומר" שמלווה דור אחרי דור. אבל אי אפשר שלא לעצור לרגע גם על מה שקדם לזה: אישה אחת, בלי הכרזות, חוסכת פרוטה אחר פרוטה לאורך זמן.

מי שמכירים את הפסוק "אשת חיל מי ימצא" יודעים שהוא לא מדבר על גבורה ראוותנית, אלא בדיוק על סוג כזה של חוזק - שקט, עקבי, בלי במה. קשה שלא לחשוב על פסוק אחר כשקוראים איך תרם חיסכון שקט אחד לתורה שממשיכה ללוות אותנו עד היום:

אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ (תהלים קכ"ח, ג')

ואפשר גם לחשוב על זה מהכיוון ההפוך - לא מהצד של הנתינה, אלא מהצד של הערך. מאתיים לירות הן סכום שנשמע היום כמעט זניח. אבל כשמסתכלים על מה שהן הולידו - ספר ראשון, ואחריו שני, ואחריו סדרה שלמה שממשיכה להיות נלמדת - מבינים שהערך של הכסף הזה מעולם לא נמדד במטבע. יש פסוק אחר בתהלים שמדבר בדיוק על היחס הזה בין הון לבין תורה:

בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן (תהלים קי"ט, יד)

זה בעצם מה שקרה כאן. הרבנית מרגלית לא נתנה כסף כדי לקבל משהו בתמורה. היא נתנה כדי שתורה תצא לעולם - ומהרגע שהמטבע הזה הפך לספר, הוא כבר לא היה כסף. הוא היה תורה.

יש בזה משהו שחוזר על עצמו לאורך כל הדורות: מאחורי כל ספר תורה גדול, מאחורי כל תלמיד חכם שמאיר את עיני העם, יש בדרך כלל גם מישהי שדאגה לפרנסה, לשקט, למשאבים - ולא ביקשה שיזכרו אותה בשם. הסיפור הזה מזכיר שהתרומה הזו אינה שולית. היא היסוד שעליו הכול נבנה, גם כשאף אחד לא כותב עליה כותרת נפרדת, וגם כשהשם שמופיע על כריכת הספר הוא לא שלה.

ואולי בגלל זה כל כך מתאים שהרב עובדיה בחר לספר את הסיפור הזה דווקא בהספד. לא כדרך אגב, אלא כמסר מרכזי: מי שרוצה להבין מאיפה הגיעה כל התורה הזו, צריך לדעת גם על מאתיים הלירות ההן, ולא רק על הכרכים שנדפסו בזכותן.

ביהדות נהוג לציין את יום ההילולא - יום הפטירה - לא רק כיום של זיכרון וגעגוע, אלא גם כהזדמנות להרבות בלימוד תורה, בתפילה ובמעשי חסד לעילוי נשמת הנפטר. י"ט באב, יום פטירתה של הרבנית מרגלית ע"ה, הוא בדיוק הזדמנות כזו - יום שמזמין לעצור רגע ולהיזכר בכוח שיש בנתינה שממשיכה להניב פרי שנים רבות אחריה, גם כשמי שנתן כבר לא נמצא כדי לראות את התוצאה.

אפשר לקחת רגע ולומר פרק תהלים לעילוי נשמתה של הרבנית מרגלית. ואם יש בחיים שלכם מישהי שנותנת מעצמה למען תורה, למען הבית, למען אחרים - כדאי לשלוח את שמה לתפילה, כי גם היא, בדיוק כמו הרבנית מרגלית, נותנת בלי לחכות לתשואות.