מה היו מוכנים יהודים לשלם כדי לשמוע שופר אחד ליד הכותל?

כמעט עשרים שנה אסרו הבריטים על תקיעת שופר בכותל המערבי, ובכל שנה מחדש קמו יהודים שהיו מוכנים לשלם על כך במעצר ובימי מאסר

ביום הכיפורים של שנת תרפ"ט, 24 בספטמבר 1928, עמדו מאות מתפללים ברחבה הצרה שלפני הכותל המערבי. הכותל של אז לא דמה בכלל לכותל שאנחנו מכירים היום: לא הייתה רחבה גדולה, לא הייתה מחיצה קבועה, ולא היו ספסלים מסודרים. רק מעבר צר, ברוחב של סמטה, ובו הצטופפו המתפללים בין בתי שכונת המוגרבים לאבני הכותל.

לקראת החג הציבו היהודים מחיצה ארעית בין גברים לנשים. אנשי הווקף התלוננו שהמחיצה משנה את מה שהבריטים כינו "הסטטוס קוו" של המקום, ובליל יום הכיפורים עצמו הגיעו לכותל סגן מושל מחוז ירושלים וקצין משטרה בריטי. השמש התבקש להסיר את המחיצה עד הבוקר. כשלא עשה זאת, הגיעה המשטרה הבריטית בעיצומה של תפילת יום הכיפורים והסירה אותה בכוח. ממשלת המנדט הודתה מאוחר יותר שהאירוע גרם "זעזוע" למתפללים, אבל העיתונות העברית של אותם ימים תיארה תמונה חריפה בהרבה: שוטרים שקורעים בד, שוברים מחיצה, ומוציאים כיסאות מתחת למתפללים קשישים. גם נשים נפצעו באותה מהומה.

שנה אחר כך, ביום הכיפורים תר"ץ, 14 באוקטובר 1929, הודיעה ממשלת המנדט הבריטי שלראשונה אסור לתקוע בשופר בסיום תפילת נעילה ליד הכותל. עיתון "דבר" דיווח למחרת: "קשה לתאר את ההתרגזות ששררה בין המתפללים על יד הכותל, בהודיע השמש, כי אסרו עליו להמציא את השופר ולתקוע". שני הרבנים הראשיים דאז, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל והראשון לציון הרב יעקב מאיר זצ"ל, פנו בכתב אל הנציב העליון הבריטי ג'ון צ'נסלור. הם כתבו שהפקודה "פוגעת במנהג דתי המקודש בעמנו מדור לדור", והגדירו אותה "עלבון קשה לרגשותיו הדתיים" של הציבור.

המחאה לא הועילה. הסוגיה עברה לוועדה בינלאומית מטעם חבר הלאומים, ובשנת 1930 ישבו שלושה חברי הוועדה בירושלים ושמעו עדים משני הצדדים. בסופו של דבר הוועדה הכירה בזכות היהודים לגשת לכותל ולהתפלל, אבל קבעה בעלות מוסלמית על הכותל והרחבה שלפניו - וקבעה במפורש, בסעיף החמישי של פסק הדין: "היהודים לא יורשו לתקוע בשופר ליד הכותל". באמצע 1931 קיבל הפסק תוקף של חוק ממש. מי שהפר אותו צפוי היה לעד שישה חודשי מאסר, לקנס של חמישים לירות ארץ ישראליות, או לשניהם.

וכאן מתחיל הסיפור שבמשך השנים קיבל את השם "הקרב על השופר" - סיפור על יהודים פשוטים שהחליטו שחוק, משטרה ובית סוהר לא יעמדו בינם לבין קול השופר במקום הכי קדוש שנשאר להם.

הדמות הראשונה שקמה נגד הגזרה הייתה משה צבי סגל, יליד פולטבה שהיה אז בן 26 בלבד. במוצאי יום הכיפורים תרצ"א, 2 באוקטובר 1930, הגיע סגל לכותל, השיג שופר, הסתיר אותו, והצליח לתקוע בסיום תפילת נעילה. הוא נעצר מיד בידי הבריטים. הרב קוק הישיש הודיע שלא ישבור את צום יום הכיפורים עד שהצעיר ישוחרר.

שנתיים אחרי סגל, ביום הכיפורים תרצ"ג, 10 באוקטובר 1932, הגיע לכותל צעיר נוסף בשם שלמה נוימן. גם הוא הצליח להכניס שופר, המתין לסיום נעילה, ותקע. הפעם הסתיים הדבר במאסר ממש: נוימן נידון ל-21 ימי מאסר. חודש אחר כך פרסם אב"א אחימאיר מאמר בעיתון "חזית העם" שכותרתו "התקיעה הגדולה", ובו כתב על נוימן: "והוא שלמה תקע על יד הכותל בשופר אחרי תפילת ה'נעילה' של תרצ"ג".

מאותו רגע הפכה תקיעת השופר במוצאי יום הכיפורים ל"מבצע" שנתי קבוע. השיטה נשמעת פשוטה אך הייתה מורכבת מאוד לביצוע בפועל: המשטרה הבריטית ידעה שתהיה תקיעה, והמתפללים ידעו שהמשטרה יודעת. הדרכים אל הכותל התמלאו שוטרים ובלשים, והמתפללים עברו בדיקות. שופר, בניגוד לחפצים קטנים אחרים, קשה להסתיר - אי אפשר לקפל אותו ולהכניס לכיס. לכן הועבר השופר מיד ליד, לעיתים דרך נשים שהשוטרים נמנעו מלחפש עליהן באותה קפדנות, ולעיתים הוא הוכנס למקום שעות מראש. גם התוקע עצמו לא תמיד ידע עד הרגע האחרון איך בדיוק השופר יגיע לידיו. וכדי לא להישאר בלי שופר בכלל, המתפללים דאגו להבריח כמה שופרות בכל פעם - ולא פעם הצליחו לתקוע במקביל משני קצות הרחבה, לעיני שוטרים ובלשים בריטים מתוסכלים.

הנער שידע שייעצר - והסכים

ביום הכיפורים תרצ"ט, 1938, נבחר יעקב אהרוני, נער ירושלמי שעדיין לא מלאו לו שמונה עשרה, להיות "בעל התוקע" הראשון של אותה שנה. מי ששלח אותו למשימה לא הסתיר ממנו את הסיכון: "אתה תיאסר ותשב בבית הסוהר", אמר לו. אהרוני הסכים בכל זאת. לצדו נבחר ישראל תבואה כתוקע שני, כדי שאם אחד ייתפס, עדיין יהיה סיכוי שהשני יצליח. השניים תוכננו להגיע לכותל בנפרד - אחד למניין הספרדים ואחד למניין האשכנזים.

בכניסה לעיר העתיקה נערך על אהרוני חיפוש. ברגע האחרון פנה ביידיש לאישה חרדית שעמדה שם וביקש ממנה להכניס את השופר במקומו. היא הסכימה, והחזירה לו אותו כבר בתוך הרחבה. אהרוני, שידע חזנות, עמד לפני התיבה במניין שבקצה הכותל. הוא הבחין בבלש יהודי שעבד עבור הבריטים ועקב אחריו, ומכיוון שלא יכול היה להצביע עליו בלי להסגיר את עצמו, שילב באמצע אמירת הסליחות משפט בניגון תפילה, "אנשי שלומי, הושיעוני ממוסר של מלכות הרשעה, בעל כובע קטנה ובהירה" - והמתפללים, שהבינו למי הכוונה, גערו באיש והרחיקו אותו עד שהסתלק בבושת פנים.

בסיום התפילה, כשאזני הבלשים כבר היו דרוכות, נשמעו בבת אחת שתי תקיעות משני צדי רחבת הכותל. שני התוקעים נעצרו במקום. אהרוני הועבר לקישלה, בית המעצר שליד שער יפו, ושם, לפי מה שסיפר בעצמו לימים, שיתף פעולה עם עציר יהודי נוסף ושמר איתו משמרות לילה - כי בתא היו גם אסירים ערבים שניסו להתנכל להם, ובבוקר נמצאו אצל כמה מהם מקלות עם סכיני גילוח משובצים בהם.

גם בשנים שאחרי לא נעצרה התקיעה. ב-1939 היו התוקעים ישעיהו גוטסמן ומשה חי, וחי נחקר בקישלה יומיים שלמים. ב-1943 נעלמו התוקעים בתוך הקהל רגע אחרי שתקעו, והמשטרה, שלא הצליחה לאתרם, עצרה במקומם 25 מתפללים. באירוע אחר נעצר צבי אנטמן, שסיפר לימים ששאל את החוקר מדוע עצרו דווקא אותו - ולא קיבל תשובה.

ב-1944 השתנה אופי המאבק. האצ"ל, שכבר הכריז מרד בשלטון הבריטי, פרסם לקראת יום הכיפורים תש"ה כרוזים: כל שוטר בריטי שייכנס לרחבת הכותל כדי להפריע למתפללים ייחשב בעיני המחתרת אחראי למעשה פלילי. וקרה דבר שלא קרה קודם: ביום הכיפורים תש"ה, 27 בספטמבר 1944, לא הופיע אף שוטר בריטי במדים ברחבת הכותל. השופר נשמע בסיום נעילה בלי הפרעה, והמתפללים שרו יחד את "התקווה".

שנתיים אחר כך, ביום הכיפורים תש"ז, 1946, שוב הוכנסו לכותל כמה שופרות. אחד התוקעים, משה קיראון (שנקרא אז קרוואני), נעצר והובל לקישלה. לפי זיכרונותיו, בחקירה שאלו אותו מי שלח אותו, והוא שתק. רבי מרדכי ויינגרטן, מוכתר הרובע היהודי, הביא לצעיר, שכבר סיים את צומו, פיתה וגבינות; עורך הדין אליהו מרידור פעל לשחרורו בערבות. השופר עצמו הוחרם על ידי שוטר בריטי ונעלם - ורק עשרות שנים אחר כך התברר שהשוטר שמר אותו כל התקופה. בעקבות מפגש מקרי בלונדון הוא הוחזר לישראל, וכיום הוא נמצא בירושלים.

עם שחרור הכותל המערבי במלחמת ששת הימים, בתשכ"ז, נשמעו שוב תקיעות שופר ברחבת הכותל בלי שאיש יצטרך להבריח אותן - ומאז הן לא פסקו. משה צבי סגל, אותו צעיר בן 26 שתקע לראשונה ב-1930, חזר לאחר המלחמה לגור ברובע היהודי, והתמיד להגיע לכותל. יעקב סיקא אהרוני, אותו נער שהוזהר "תיאסר ותשב בבית הסוהר", האריך ימים עד גיל 101. בשנת 2010 עוד התכנסו בכותל כמה מהצעירים שתקעו שם בשנות המנדט, ושחזרו יחד את מסירות הנפש שלהם לתקוע בשופר ליד שריד בית המקדש.

ואי אפשר שלא לעצור רגע ולחשוב מה עמד מאחורי כל זה. נערים צעירים ואנשים אלמונים, ששילמו מחיר של ימי מאסר, חקירות וסכנה ממשית, הכול כדי שקול אחד, קצר, יישמע במקום הנכון ברגע הנכון. רבים מאיתנו מכירים את הפסוק "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי" - ויודעים שיש בקשה אחת שדורות שלמים היו מוכנים לשלם עליה הכי הרבה: להיות שם, במקום הקדוש, ולו לרגע אחד.

אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ (תהלים כז, ד)

בימים הנוראים שלנו, כשהכותל פתוח לכל מי שרוצה לגשת אליו בלי מעצרים ובלי חיפושים, שווה לזכור מה זה עלה לאחרים. אתם מוזמנים לומר יחד פרק תהילים לעילוי כל מי שמסר את נפשו כדי שנוכל להתפלל בחופשיות ליד הכותל, ואפשר גם לשלוח לנו שם לתפילה - ולהצטרף אלינו בבקשה אחת פשוטה: שנזכה כולנו לשוב ולעמוד במקום הזה, בלב שלם.