המארחת לא האמינה למשמע אוזניה, כששמעה את האשה אומרת את המילים הבאות...

היה זה בחודש אדר שחלף זה עתה, כאשר עולם השמחות הועב בענן המגיפה שהשתלטה על תבל ומלואה, ומשפחות רבות שתכננו את שמחת נישואי ילדיהם נאלצו להתמודד עם סגירת אולמות השמחה וההגבלות שהוטלו על קיום חתונות.

בימים שעדיין ניתן היה לערוך חתונות במסגרת מצומצמת, היתה אמורה להיערך חתונה של זוג צעיר, שלפתע פתאום מצאו עצמם בלי אולם, בלי אפשרות לקיים חתונה… בצר להם, החליטו המחותנים לפנות למשפחה יקרה ממרכז הארץ המתגוררת בדירה גדולה ונאה, רחבת מימדים ובעלת חצר מטופחת, ולבקש לערוך את החתונה בביתם.

כשהגיעה הפניה, התקשתה המשפחה להחליט כיצד לנהוג: מחד גיסא, הלב נקרע על כאבם של החתן והכלה, בני הזוג אשר עומדים לפני היום המאושר בחייהם והנסיבות אינן מאפשרות להם לשמוח כמתוכנן, הכל משובש ושונה כל כך…

אולם מאידך גיסא, לא קל להחליט כי הבית ייפתח לעשרות אנשים זרים, אשר יעשו בחצר היפה כבשלהם, יהפכו את הסלון העדין והאצילי לאולם אירועים, ומי יודע כיצד ייראה הבית כתום המהפכה… מה עוד, שגם שיקול בריאותי עומד כאן – הרי אין לדעת מה מצב בריאות האנשים שיבואו, ועל אף שהחתונה עתידה להתקיים על פי הנחיות הרשויות, שמא עדיין יש בכך משום נטילת סיכון?

ההתלבטות לא היתה קלה, אולם לפתע קמה האם ואמרה: "הרי בביתנו בן, הגרוש מזה מספר שנים, וישועתו אינה נראית באופק, לצערנו. אולי זו ההזדמנות שלנו, להקריב ולוותר על ביתנו ערב אחד כדי לשמח זוג, להיות שותפי אמת בהקמת בית בישראל, להסכים לשלם את המחירים האישיים הנדרשים כדי לארח שמחה שכזו – ובזכות זאת ישלח לנו הבורא את ישועתו? אולי אם נשמח ונקים בית, נזכה בישועה משלנו – לשמחה ולהקמת בית?"

מהרגע שהמחשבה הזו הועלתה על הפרק, הצדדים האחרים כבר איבדו ממשקלם. המחותנים קיבלו הודעה כי המשפחה בעלת הדירה הנאה תשמח לארח את השמחה, והודעות נשלחו לקומץ המוזמנים כי החתונה תיערך בשעה טובה ומוצלחת בבית משפחה פלונית, אשר תארח את השמחה.

לצורך הסדרת קיום החתונה בבית, ביקשה המשפחה את עזרתה של מארגנת ומעצבת אירועים, שתיאמה עם המשפחה המארחת כי היא תבוא בבוקרו של יום ותתחיל להכין את רחבת הכניסה כאולם קבלת פנים ותמונות; את החצר תהפוך לרחבת חופה נאה, וכמובן, את סלון הבית לאולם בו תיערך הסעודה.

עם שחר הגיעה האשה והחלה במלאכתה שנמשכה לאורך כל היום, כולל גם שעות הערב בהן התקיימה החתונה. לאחר שהחתונה התקיימה בשמחה ובטוב לבב, החלה האשה לארוז את הכלים והחפצים שהובאו לצורך קיום החתונה, ולהחזיר את הבית למתכונתו השגרתית. היא עבדה ועמלה עד שעות מאוחרות אחר חצות ליל, ובני המשפחה המארחת התפעלו מהליכותיה וממסירותה, מעבודתה ומהתנהגותה.

כשסיימה, נקשרה שיחה בין האשה לבין אם המשפחה המארחת, שהתעניינה אודות צורת עבודתה בימים כה טרופים ומבולבלים… לפתע הזדקפו אוזניה, כששמעה את האשה אומרת את המילים הבאות: "תראי, בדרך כלל משלמים לי, משלמים לי טוב. הפעם החלטתי להתנדב, כי אני גרושה מזה מספר שנים, מייחלת להקים בית בישראל. לכן אמרתי להם שאין צורך בתשלום, אני עושה את השמחה הזו מכל הלב, כדי לשמח זוג צעיר, מתוך תקווה שבורא עולם ישמח אותי…"

היא שומעת את הסיפור שלה: הסכמה נדיבה להיות שותפה בשמחה, מתוך תקווה להקים בית! הרי זו הסיבה בעטיה גם היא נידבה את ביתה! ובנוסף, אשה זו גרושה מזה כמה שנים, בדיוק כמו הבן שלה! ענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל:

את הסוף אתם מנחשים לבד, עוד לפני חג הפסח התקיימה שמחת האירוסין הנרגשת, כאשר האשה שהתנדבה לשמח זוג צעיר ולערוך את החתונה בהתנדבות – מתארסת עם בן המשפחה שאירחה בביתה את החתונה במסירות כה רבה.

('קובץ גליונות' במדבר תש"פ)