קול ברמה נשמע: הבכי של רחל אמנו והנחמה שהובטחה לה

מה מספר המדרש על בכיית רחל ומהי הנחמה שהובטחה לה

יש פסוק שרבים מאיתנו מכירים בעל פה, ולא תמיד עוצרים לשאול מה עומד מאחוריו:

קול ברמה נשמע ... רחל מבכה על בניה

הפסוק הזה מופיע בנבואת ירמיהו, בפרק ל"א, והוא הפך לאחד הדימויים המרגשים ביותר בתורה ובמסורת: האם שאינה מסוגלת להפסיק לבכות על ילדיה. כמעט כל אחד מאיתנו יודע איך נשמע הקול הזה, גם אם מעולם לא שמע אותו בעצמו. זה הקול של הורה שהלב שלו אצל הילדים, בכל מקום שבו הם נמצאים ובכל מצב שבו הם נמצאים.

במאמר הזה נעבור על מה שמספר המדרש, על הנחמה שהובטחה, ועל השאלה למה דווקא אצל רחל אמנו מתפללים על הבנים. נעשה זאת לאט, כי יש כאן הרבה יותר מסיפור היסטורי רחוק. יש כאן תמונה של מערכת יחסים בין אם לבין הקב"ה, ובין כל אחד מאיתנו לבין הילדים שלו.

רחל היא האם שבוכה, אבל לפי המסורת היא גם האם שפועלת. כך מתאר המדרש את הרגע שבו היא ניצבת לפני הקב"ה: "באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה". לא עמידה שקטה בצד, אלא קפיצה, כאילו אי אפשר לחכות עוד רגע. מי שהיה הורה, או סבא וסבתא, מכיר את התנועה הזאת היטב: כשהילדים צריכים עזרה, אין זמן לנימוסים ולסדרים. פשוט קופצים.

והתשובה לא איחרה לבוא. לפי המדרש, "מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן". שימו לב לניסוח: בשבילך. הרחמים נעורים בזכותה של אמא. הקב"ה לא עונה כאן בהסבר כללי ולא בהבטחה כללית, אלא פונה אליה בשמה ומתייחס אליה אישית. זה מה שהמדרש מבקש שנשמע: אמא שעומדת ומבקשת על ילדיה איננה נשארת בלי מענה.

כדאי לעצור רגע על המילים "מחזיר את ישראל למקומן". מדובר בהבטחה שפונה קדימה. היא איננה מתארת מצב שכבר קרה, אלא את מה שהקב"ה אומר שיעשה. ובזה יש כוח גדול לכל מי שמתפלל על ילדיו: התפילה נאמרת מתוך אמונה שיש לאן לשוב, ושהדרך חזרה פתוחה.

וזה הרקע לכך שהמסורת רואה ברחל אמנו דמות של הורה שלא מוותר. היא לא מסתפקת בבכי, והיא גם לא מסתפקת בהצהרות. היא באה לפני הקב"ה ומבקשת, ואומרים לה שיש מענה. מי שיושב בערב ומתפלל על ילד שרחוק, על נכד שעובר תקופה לא פשוטה, או על בן ובת שמחפשים את דרכם, יכול למצוא בסיפור הזה חיזוק אמיתי.

הנחמה שהובטחה לה

נבואת ירמיהו לא נשארת בבכי. אחרי הקול שנשמע ברמה בא המענה, ובו תקווה מפורשת:

וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם

זו הנחמה שהובטחה לרחל: לא מילים יפות, אלא הבטחה שהבנים ישובו לגבולם. ומי שקורא את הפסוקים יחד מבין שהבכי והתקווה שייכים לאותו סיפור. אי אפשר לקרוא רק את חציו הראשון ולהישאר עם הכאב, וגם אי אפשר לדלג עליו ולהגיע ישר אל התקווה. הדרך עוברת דרך שניהם.

יש בזה מסר שאפשר לקחת איתנו גם לימינו. כשאנחנו דואגים לילדינו, כשקשה לנו לראות אותם מתמודדים, הדאגה הזאת איננה חולשה. לפי המסורת, כך נראית אהבה שמגיעה עד לשערי שמים. ומי שמרגיש שאין לו מה לעשות חוץ מלדאוג, יכול לזכור שיש לו עוד כלי: התפילה.

המדרש מוסיף פרט שמסביר מדוע רחל היא הכתובת. כשבני ישראל יוצאים לגלות, מספר מדרש פסיקתא רבתי, הם "הולכין אצל אבות ומבקשים מהם שיתפללו עליהם ואינם מועילין להם". ורחל? "והיא עומדת ומבקשת רחמים מן הקדוש ברוך הוא". ההבדל בין שתי התמונות חד: אצל האבות הבקשה לא נענית, ואילו רחל ממשיכה לעמוד ולבקש. אנחנו לא מוסיפים כאן הסברים שאין בטקסט, אלא רק מציינים את הניגוד שהמדרש עצמו מעמיד.

למה דווקא לידה?

רש"י, בפירושו לספר בראשית, מסביר שרחל נקברה במקומה כדי "שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן". כלומר, מקום קבורתה עצמו נתפס כחלק מתפקידה: להיות שם בשביל הבנים ברגעים הקשים.

מכאן מובן למה ילדים, הורים וסבים מתפללים לידה ומבקשים ישועה לבנים. הרב אליהו כותב שהנשמות בעולם העליון יכולות רק להצטרף לתפילה של בני האדם, ולכן רחל אמנו מתפללת רק כאשר האם בוכה והאב נושא עיניו לשמים ומתפלל. לדבריו, "בלעדי תפילתנו היא לא יכולה להתפלל בעולם שבו היא נמצאת". התפילה שלנו, אם כן, איננה רק בקשה. היא זו שמאפשרת לרחל להצטרף ולהתפלל עמנו.

זה רעיון שמשנה את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על רגע התפילה. אנחנו לא עומדים מול שמים סגורים ומחכים שמישהו יעשה משהו בשבילנו. התפילה שלנו היא נקודת ההתחלה. מי שבוכה, מי שנושא עיניים למעלה, מי שפותח ספר תהילים באמצע הערב ומתחיל לומר, הוא זה שפותח את הדלת.

אין כאן הבטחה על תוצאה מסוימת, ואיננו מתיימרים לדעת מה כתוב בשמים. מה שאנחנו יודעים הוא שהמסורת מלמדת אותנו שרחל אמנו לא הפסיקה לבקש רחמים, ושיש תקווה לאחרית. את השאר משאירים בידי הקב"ה.

אז בפעם הבאה שתאמרו תהילים על ילדיכם, על הנכדים או על כל מי שיקר ללבכם, זכרו את הקול ששמעו ברמה. אתם לא לבד: כשאתם מתפללים, אמנו רחל מצטרפת ומבקשת רחמים. התחילו מפרק אחד, בכוונה ובלב פתוח, ובקשו ישועה לבנים ולבנות עם ישראל כולם. אִמרו תהילים, ושימו בו את כל מה שיש לכם על הלב.