כשהקב"ה לוקח משהו הוא נותן פרס ענק: הבשורה שגילה יניב בן משיח

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>​

בראיון כן וחושף לב סיפר הזמר יניב בן משיח על ההתמודדות שלו עם הגמגום - ועל התובנה שהופכת כל קושי למתנה

יש רגעים שבהם אדם פותח את הלב, ומה שיוצא משם נוגע בכולנו. כזה היה הרגע שבו שיתף הזמר יניב בן משיח, על פי הדיווח, בתובנה עמוקה על ההתמודדות האישית שלו ועל תחושת ההודיה לה'.

הזמר יניב בן משיח בחר לדבר הפעם על משהו אישי במיוחד - על הדבר שכל אדם נושא איתו, גם אם הוא לא תמיד מדבר עליו בקול. לדבריו, על פי הדיווח, לכל אדם ישנם אתגרים וקשיים מסוימים שאיתם הוא מתמודד - בין אם ברגשות, בפרנסה או בדיבור. אלה מילים שכל אחד מאיתנו יכול להתחבר אליהן, כי כמעט ואין אדם שלא נושא בתוכו איזשהו קושי, גלוי או סמוי.

ואז הגיע המשפט שממנו כל הכתבה הזו נולדת. "כשהקדוש ברוך הוא לוקח לך משהו, הוא נותן לך פרס ענק במשהו אחר", אמר בן משיח. משפט פשוט למראה, אבל מי שעוצר לרגע ומניח אותו על הלב מבין שמדובר בהשקפת עולם שלמה. לא תלונה, לא שאלה של "למה דווקא אני" - אלא הכרה שקטה בכך שמאחורי כל דבר שנלקח, יש יד מנהלת שמניחה משהו אחר במקומו.

אנחנו שומעים סיפורים כאלה לא מעט: אנשים שמספרים בגילוי לב על קושי שליווה אותם, ודווקא מתוכו צומח משהו גדול. אבל יש משהו במשפט של בן משיח שנוגע עמוק יותר - לא רק שהקושי הסתבר בסופו של דבר כיתרון, אלא שהוא עצמו בחר להסתכל עליו ככה. זו לא חוכמה שבאה בדיעבד, מרחוק בזמן. זו בחירה יומיומית להביט במה שנלקח, ולראות בו לא חיסרון אלא כיוון.

בדבריו, על פי הדיווח, התייחס בן משיח גם לגמגום שאיתו הוא חי. "פעם אמרתי - אם לא הייתי מגמגם, לך תדע מה הייתי אומר", חשף בכנות שממנה קשה שלא להתרגש. יש בה הומור עדין, אבל גם הודאה כנה בקושי אמיתי שליווה אותו. מי שמתמודד עם גמגום מכיר היטב את התחושה הזו: הפחד לפתוח את הפה, החשש שהמילים לא ייצאו כמו שרוצים, הבושה שלפעמים מתלווה לזה.

ובכל זאת, בן משיח לא נשאר שם. הוא סיכם, על פי הדיווח, בחיוך ובהודיה: "אז ברוך השם, הקב"ה לקח לי קצת מהדיבור, אבל כשאני שר - תודה רבה לבורא עולם, זה הכל שלו". יש כאן היפוך תפקידים מרגש - מה שנלקח בדיבור היומיומי, חוזר ומתגלה בעוצמה כפולה בשירה. הקול שמתקשה לפעמים במילים הפשוטות של החיים, הוא בדיוק הקול שנוגע בלבבות כשהוא שר.

הקושי כמשל להשגחה פרטית

ואי אפשר שלא לחשוב, כשקוראים את הדברים האלה, על אחד היסודות המרכזיים באמונה שלנו - ההכרה שכל דבר בעולם, גם מה שנראה כחיסרון, מגיע בחשבון מדויק ובאהבה. לא מקרה, לא עונש, אלא חלק ממערכת שלמה שבה לכל נתינה יש מטרה, וגם לכל לקיחה יש תכלית.

מי שמכיר את הרעיון הזה יודע שהוא לא אומר "תתעלמו מהקושי" או "תעמידו פנים שהכל בסדר". להפך. בן משיח לא הכחיש את הקושי שלו עם הדיבור, הוא דיבר עליו בגלוי, כפי שסופר. אבל לצד ההכרה בקושי, הוא בחר להודות. וזו בדיוק הנקודה: אפשר להכיר בכאב, ועדיין להודות על מה שיש. אלה לא שני דברים סותרים - הם שני צדדים של אותה אמונה.

אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ

הפסוק הזה, מתוך פרק נ"א בתהלים, הוא אחד הפסוקים המוכרים והאהובים ביותר בכל התפילה - הוא נאמר לפני כל תפילת עמידה, כפתיחה שמבקשת מה' עצמו שיפתח את השפתיים כדי שיוכלו להגיד שבח. ואי אפשר שלא לראות בו הד לסיפור הזה: מי שמבקש מה' לפתוח לו את הפה לתפילה, הוא בדיוק מי שמבין שהדיבור עצמו - כל דיבור, גם דיבור פשוט - הוא מתנה שלא מובנת מאליה.

בן משיח, כך אפשר להבין מדבריו, מצא את הדרך שלו לומר את אותו הדבר בשפה משלו: מה שנלקח ממנו בדיבור היומיומי, הוא נותן בחזרה דרך השירה. וזו בעצם התמצית של מה שנקרא בפינו "השגחה פרטית" - לא רק האמונה שה' עוקב אחרי כל פרט בחיינו, אלא ההבנה שכל דבר שקורה, גם הקשה מביניהם, מגיע ממקום של חשבון מדויק ואהבה.

להודות גם על מה שקשה

מי שמכיר את התפילה היומית שלנו יודע שהיא לא בנויה רק על בקשות. חלק גדול ממנה הוא הודיה - אמירת תודה, גם על דברים שלא תמיד קל להודות עליהם. זו לא הודיה תמימה שמתעלמת מהקושי, אלא הודיה בוגרת יותר: כזו שיודעת להכיל גם את מה שכואב, ועדיין למצוא בו את היד שמכוונת.

יניב בן משיח, על פי הדיווח, לא ביקש מאף אחד להבין את הגמגום שלו כברכה מהיום הראשון. הוא פשוט שיתף איך הוא, בסופו של דבר, הגיע להסתכל על זה. וזה בדיוק מה שהופך את הדברים שלו לכל כך נוגעים ללב - לא הבטחה שהכל יסתדר, אלא עדות אישית וכנה, שאפשר לגעת בקושי ובהודיה באותה נשימה.

לכל אחד מאיתנו יש את הגמגום שלו - לא תמיד מילולי. אולי זה קושי בפרנסה, אולי זה כאב שקשה לדבר עליו, אולי זה משהו ששומרים בפנים כי אין לו מילים. הסיפור הזה מזכיר שגם הקושי הזה, בסופו של דבר, לא נשאר ריק. משהו מתמלא במקומו, גם אם לוקח זמן לראות מה.

אולי דווקא הסיפור הקטן והכן הזה יכול להזכיר לכולנו משהו חשוב: שגם כשמשהו נלקח מאיתנו, אנחנו לא לבד, ואנחנו לא נשארים ריקים. תמיד, בסופו של דבר, יש משהו שניתן במקום. לפעמים לוקח זמן להבין מה זה, ולפעמים זה מתגלה רק שנים אחר כך - אבל זה שם.

אם הסיפור של יניב בן משיח נגע בכם, אולי זה הרגע לעצור לרגע ולומר יחד פרק תהלים - למי שקשה לו עכשיו בדיבור, בפרנסה, ברגשות, או בכל תחום אחר שרק הוא והקב"ה יודעים עליו. אפשר גם לשתף את הכתבה הזו הלאה, או לשלוח שם לתפילה למי שזקוק לה - כי בסוף, גם המילים הפשוטות שלנו, כשהן יוצאות מהלב, מגיעות רחוק.