הוא כעס וסבל שלושה חודשים – עד שגילה שהחוב שולם מזמן

אברך עבד לילות שלמים כדי לפרוע חוב כבד לבר המצווה של בנו. את מה שהתגלה לו בסוף הוא לא ציפה לשמוע

לפני כעשרים שנה התגורר במודיעין עילית אברך צנוע, שהתכונן לחגוג את בר המצווה של בנו הבכור. האב רצה לעשות את זה בפשטות, בהתאם ליכולת הכלכלית שלו. אבל לפני האירוע, הכול השתנה.

דודו העשיר של האברך פנה אליו ואמר לו שלא צריך לדאוג מכיוון שהוא, הדוד, נמצא שם בשבילו. האברך הבין מדבריו שהדוד יכסה את ההוצאות, וסמך על ההבטחה בכל ליבו. הוא שיתף את אשתו, ושניהם החליטו לסגור אולם מפואר, להזמין תזמורת, ולערוך חגיגה כיד המלך.

האירוע עצמו היה מרגש ומשמח. אבל אחרי שהחגיגות תמו והמשפחה חזרה לבית, התחילה להתגלות המציאות. כשפתחו את המעטפות עם המתנות, התברר שהסכום שנאסף לא כיסה אפילו שלושים אחוזים מההוצאות המרובות של האירוע. בני הזוג התפרצו בבכי קורע לב, כשהם תוהים מאיפה יגייסו את הסכום העצום שנותר לשלם.

מתוך תחושת אחריות ורצון לנהוג ביושר, החליט האברך לקחת על עצמו עבודה פיזית קשה – ניקוי בניינים. במשך שלושה חודשים תמימים הוא עבד מדי ערב, משמונה בערב ועד חצות הלילה. כל אותה תקופה הוא נשא בתוכו תסכול וכעס על המצב שאליו נקלע, ותהה בלי הרף איך יצליח לצאת מהחוב.

אחרי שאסף סכום כסף מסוים, הגיע האברך אל בעל האולם כדי לשלם לו חלק מהחוב שנותר. אבל מה שקרה שם היה בלתי צפוי לגמרי.

בעל האולם קיבל אותו בחיוך רחב, חיבק אותו, ואפילו שאל אם הוא מעוניין לסגור אירוע נוסף. האברך התפלא ומיהר להסביר שהוא בא כדי לפרוע את החוב מהאירוע הקודם. אז הוציא בעל האולם צילום של שיק בסך שמונים ושמונה אלף שקלים, והראה לו: הדוד העשיר כבר שילם את כל עלות החגיגה, עוד לפני שהיא התקיימה.

האברך עמד שם נדהם וממרר בבכי. בתוך שנייה אחת התהפכו עליו שלושה חודשים שלמים. הוא הבין שכל הסבל, כל הכעס, כל אותם לילות ארוכים בעבודה מפרכת – היו לחינם. הכול היה כבר מסודר, עוד לפני שהוא בכלל התחיל לעבוד. כל מה שהיה עליו לעשות זה להרים טלפון אחד ולשאול. הסיפור הזה, כפי שהרב יהונתן ענבה מספר אותו בפינתו השבועית, נשאר איתו הרבה זמן אחרי אותו רגע באולם, ולא בכדי – יש בו משהו שנוגע לכולנו, בלי קשר לגובה החוב או לסוג הדאגה שמעיקה עלינו.

המילים שדש בהן העקב

הרב יהונתן ענבה, שמביא את הסיפור הזה בפינתו השבועית "פרשה בדקה", מסביר שהוא המשל המדויק לחיים של כולנו. בפרשת עקב מלמדת אותנו התורה על המילים "והיה עקב תשמעון" – שישנן מצוות שאדם דש בהן בעקביו, כלומר מזניח אותן כמו משהו שנרמס תחת הרגליים, ובגלל זה נחסם השפע בחייו.

אחת הנקודות שבהן אנחנו נופלים הכי הרבה, מסביר הרב ענבה, היא חוסר הביטחון בבורא עולם. פעמים רבות אנחנו מרגישים שאין לנו על מי להישען, ומרשים לעצמנו להיכנס לחרדות, לריצות אחרי פתרונות, ולדאגות עמוקות – בדיוק כמו האברך שעבד ולא ידע שהכול כבר סודר.

ואי אפשר שלא לחשוב על הפסוק המוכר מספר תהלים, שמדבר בדיוק על הנקודה הזו – מה קורה כשאדם מפקיד את דרכו בידי ה' ובוטח בו שיעשה:

גּוֹל עַל ה' דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה (תהלים ל"ז, ה')

מי שמכירים את המזמור הזה יודעים שהוא לא מבטיח שהדרך תהיה קלה או מהירה. הוא מבטיח דבר אחר: שאם נגלגל את הדרך שלנו לידי ה', בסוף היא תיעשה כמו שצריך – גם אם בדרך יש עבודה, לילות קשים, ותקופה שבה לא רואים כלום.

וזה בדיוק ההבדל בין השתדלות לבין דאגה. האברך לא עשה שום דבר רע כשיצא לעבוד ולנסות לפרוע את החוב – להפך, זו ההשתדלות המוטלת על כל אחד מאיתנו. הטעות היחידה שלו, אם אפשר לקרוא לה כך, הייתה שהוא לא בדק, לא שאל, ולא נתן לעצמו רגע לחשוב שאולי הדברים כבר נמצאים בדרך להסתדר. הכעס והסבל שהוא נשא במשך שלושה חודשים לא הביאו איתם שום תוצאה מעשית – החוב היה משולם בלי שום קשר לעבודה שלו. כל מה שהם עשו זה להכביד עליו את הדרך, לילה אחר לילה.

כשמסתכלים על הסיפור הזה מהצד, קל לחשוב שהוא היה יכול לחסוך לעצמו את כל זה. אבל בתוך החיים שלנו, בלי לדעת איך הסיפור יסתיים, קשה הרבה יותר לזכור שיש סוף טוב שאולי כבר נכתב.

כשהשקט מגיע לפני התשובה

יש הבדל גדול בין לעבוד ולהשתדל מתוך שמחה ואמון, לבין לעבוד מתוך פחד וחשש. שני אנשים יכולים לעשות בדיוק את אותה עבודה, באותן שעות, ובאותו מאמץ – אבל מי שעושה את זה עם ביטחון פנימי חווה את התקופה הזו אחרת לגמרי ממי שמרגיש שהעולם קרס עליו. הביטחון לא משנה את המציאות החיצונית, אבל הוא משנה לגמרי את איך שאנחנו סופגים אותה.

לפעמים אנחנו לא יכולים לדעת אם החוב שלנו כבר שולם, אם הפתרון בדרך, או אם הדבר שאנחנו מפחדים ממנו בכלל יקרה. אבל אנחנו יכולים לבחור איך להתייחס לחוסר הידיעה הזו. אפשר לשאת אותה בדאגה ובחרדה, ואפשר לשאת אותה מתוך אמונה שיש מי שמנהל את כל הפרטים, גם את אלה שאנחנו לא רואים כרגע.

זה לא אומר שלא נבכה, שלא נתאמץ, ושלא נחפש דרכים לפתור את הבעיות שלנו. זה אומר רק שבתוך כל ההשתדלות, אפשר להשאיר פינה קטנה של רוגע – הידיעה שגם כשאנחנו לא מבינים איך, יש כיוון שהדברים נעים אליו, וששום מאמץ כנה לא נעשה בחלל ריק.

הסיפור של האברך ממודיעין עילית לא מלמד שלא צריך לעבוד או להשתדל. הוא מלמד משהו עדין יותר: שהכעס, החרדה והדאגה שבהן אנחנו שרויים לעיתים קרובות, יכולים בהחלט להיות מיותרים. פעמים רבות התשובה כבר קיימת, רק שאנחנו לא רואים אותה, ובמקום לבדוק ולשאול, אנחנו בוחרים לשאת את הכובד לבד.

אולי זה הרגע להזכיר לעצמנו שגם כשאנחנו לא מבינים איך הדברים יסתדרו, יש מי שמנהל את כל הפרטים הקטנים בחיינו הרבה לפני שאנחנו מבינים שהיה צריך לדאוג. זו לא הבטחה שהכול יהיה קל, אלא תזכורת שהביטחון בה' יכול לחסוך לנו הרבה מהסבל שאנחנו גורמים לעצמנו בדרך.

בואו נאמץ קצת מהביטחון הזה בשבוע הקרוב. אפשר לומר יחד פרק תהלים, ואפשר גם לשלוח לנו שם של מי שזקוק לישועה, ולהצטרף בתפילה משותפת. לפעמים כל מה שדרוש הוא לבטוח קצת יותר, ולזכור שהכול כבר בידיים הכי טובות שיש.