כיצד ומה מברכים על הדלקת נרות שבת? פירוט מרתק

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

כיבוי האור
ראוי שבעת הדלקת הנרות, יהיה אור החשמל כבוי, ובעת הברכה תכוון על הדלקת הנרות וגם על הדלקת האור. והטעם לזה, כי איך תברך על הנרות, כאשר הבית מואר באור גדול, ואין ניכר אורן כלל. גם אין נהנים בשבת מאורן, ועיקר ההנאה היא מאור החשמל. וכן כתב הגאון החסיד רבי אליהו מני: "ואני מצווה לבני ביתי שהאשה תדליק תחילה נרות של שמן זית בברכה, ואחר כך תדליק את נר הגז שיצא מחדש ואורו חשוב הרבה. שאם ידליקו את נר הגז קודם, כבר נפטרה ממצות הדלקת הנר, ואינה יכולה לברך "להדליק נר של שבת", כיון שיש בבית אור". (שבת א ריב, רטו) וכתב בספר מאורות נתן (פרק ז סימן כה אות טו) שכן נוהגים כמה גדולים באמריקה, ומהם, הגאון רבי משה פיינשטיין והגאון רבי יעקב קמינצקי, שהאשה הרבנית מדלקת גם החשמל ומכוונת בברכתה גם על החשמל.
 
נוסח הברכה
"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו, וציונו להדליק נר של שבת". ולא נר של שבת 'קודש'. ואם טעתה ואמרה כן, יצאה ידי חובה. (שבת א קעו)
 
זמן הברכה
אמרו חז"ל (מסכת פסחים ז ע"ב): "כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן, חוץ מטבילת הגר". והיינו שכל מצוה שיש בה ברכה, ראשית מברך ואחר כך מקיים את המצוה. חוץ מגוי הבא להתגייר, שטובל תחילה ואחר כך מברך על הטבילה, כי קודם הטבילה אינו יכול לברך שעדין הוא גוי, ואיך יאמר "אשר קדשנו במצוותיו וציונו", והרי אף אחד לא קידשו ולא ציוהו? אך לאחר שטבל, נעשה יהודי ומברך.
 
ומעתה, גם מצות הדלקת נרות שבת היא ככל המצוות, וצריך לברך עליה קודם עשייתה, וזו לשון הרמב"ם (פרק ה מהלכות שבת הלכה א): "וחייב לברךקודםההדלקה, כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים". עכ"ל.
 
וכן פסקו: רב עמרם גאון וכל הגאונים, ארחות חיים, רבנו אברהם בן הרמב"ם, הראבי"ה, הסמ"ג, האור זרוע, ספר הבתים, ספר העיתים, האגור, המרדכי, הרמב"ן, הרשב"א, הרא"ש, שבולי הלקט, הפרדס, רבנו שמעיה, רבנו יחיאל מפאריש, רבנו שמואל מפליינא, הריטב"א, המנהיג, צרור החיים, המאירי, המרדכי הקצר לרבנו שמואל שליטשטאט, תניא רבתי, רבנו ירוחם, תרומת הדשן, מהר"י ברונא, ספר המנהגים לרי"א טירנא, כל בו, האסופות, אבודרהם, עץ חיים, האגודה, מהר"ם מרוטנבורג, וכל רבותינו הראשונים כמו שהעיד המגיד משנה. וכן כתב מרן החיד"א: "ולא מצאנו לשום פוסק מהראשונים שאמר לברך לאחר ההדלקה". וכן פסק בהלכות ומנהגים לרבי יעקב וייל (אות טז, נדפס בספר הזכרון לגר"ח שמואלביץ), וכן דעת מרן רבנו יוסף קארו זצ"ל (בית יוסף סימן רסג), שהברכה על הדלקת הנרות, הרי היא ככל המצוות, ומברכים עליה קודם עשייתה, וכן פסקו רבים מרבותינו האחרונים.
 
ואף לדעת ספר הלכות גדולות הנ"ל שהאשה מקבלת שבת בהדלקה, צריכה לברך תחילה ואחר כך להדליק. שהרי בגלל שחוששות לדעתו, נוהגות שלא לכבות את הגפרור. ואם לדעתו צריך להדליק ואחר כך לברך, הלא בהדלקה לבד עדין לא קבלה שבת, ומה הבעיה שתכבה את הגפרור? אלא ודאי שכוונתו שאחר שברכה והדליקה, בגמר ההדלקה מקבלת שבת, ולכן לא תכבה את הגפרור. (ראבי"ה, בית יוסף, מטה יהודה עייאש, ערוך השלחן, מאורי אור, אמת ליעקב קמינצקי, דברי שלום קרויז)
 
ובאמת שכך היה המנהג בארצות ספרד ועדות המזרח, לברך קודם, וכמו שהעידו גדולי הדורות האחרונים מארצות המערב, תימן, קושטא, איזמיר, ארם צובה, בגדאד ועוד. ולכן, על כל בנות ספרד להקפיד לברך תחילה על הנרות ואחר כך להדליק, ולא תשנה מפסק כל רבותינו הראשונים ומרן השולחן ערוך שקבלנו הוראותיו. ומצוה רבה לפרסם כן בשיעורי תורה ברבים. (שבת א קסה)

בנות אשכנז
המנהג אצל רוב בנות אשכנז להדליק את הנרות ואחר כך לברך. ואולם אשה שחוששת לספק ברכה לבטלה, ורוצה לנהוג כדעת הגאונים, הרמב"ם וכל הראשונים, לברך קודם ההדלקה, רשאית לעשות כן [וטוב שתתנה שאינה מקבלת שבת בהדלקה]. וכן הורו כמה מגדולי רבני אשכנז לבני ביתם, וכדלהלן. (שבת א קעה)
 
בשו"ת רבי יעקב וייל כתב: "מקצת" נשים נוהגות, שמדליקות את הנרות, ואחר כך מניחות את כפות ידיהן פרושות כנגד הנרות ומברכות, ומסלקות את ידיהן כדי שתחשב להן הברכה קודם עשייתה. ולא רצו לברך קודם ההדלקה, 'שאם כן כבר קבלו שבת עליהן', ולא יוכלו יותר להדליק. ועל פי זה כתב הרמ"א (סימן רסג סעיף ה), שמנהג בנות אשכנז לברך אחר ההדלקה. ויש להבין, הלא לעיל התבאר שאפילו לדעת הלכות גדולות, האשה לא מקבלת שבת בברכה אלא בגמר ההדלקה, ואם כן עדין תוכל לברך ואחר כך להדליק, ומה המקור לאותן "מקצת" נשים שנוהגות לקבל שבת כבר בברכה ולא בסיום ההדלקה? זאת ועוד, הלא בלשון הברכה אומרת מפורש "להדליק נר של שבת", לשון עתיד, ואם כן בודאי שאין בכוונתה לקבל שבת בברכה, ולמה יהיה אסור לה להדליק אחר כך. והגאון רבי עקיבא איגר כתב וזו לשונו: "ובעיקר הדין בשבת שאין מברכים קודם בגלל שמקבלת שבת [בברכה], איני מבין, כי הלא מדליקה כמה נרות ואין אנו אומרים שאחר הדלקת נר אחד קיבלה שבת, ואיך מדלקת האחרים? ועל כרחך שמקבלת שבת בגמר ההדלקה, אם כן פשוט שהברכה לא עדיפה מהתחלת ההדלקה [וכמו שלא מקבלת שבת בתחילת ההדלקה, אף שעשתה מעשה ממש, כך בודאי שלא תקבל שבת בברכה לבד]. וצריך עיון". ע"כ. ועוד יש להבין, הרי לשון מהר"י וייל, "מקצת נשים" מדליקות ואחר כך מברכות, משמע שרוב הנשים ברכו ואחר כך הדליקו. ועוד, מה הן חושבות לתקן שתחשב להן הברכה קודם עשייתה, בכך שנותנות כפות ידיהן מול הנרות, הלוא עצם הנאת הראיה מהנרות אינה עשיית המצוה, אלא ההדלקה היא עשיית המצוה, נמצא שעדין הברכה אינה קודם עשייתה. ועוד קשה, הלא הבאנו לעיל שבהלכות ומנהגים של רבי יעקב וייל עצמו (אות טז) פסק מפורש לברך ואחר כך להדליק, אם כן למה נאחז מה שכתב בשו"ת שלו "מנהג מקצת נשים", ונעזוב מה שפסק שם, כאשר זו דעת כל הראשונים.
 
ודע, כי התרומת הדשן שהיה רבו של רבי יעקב וייל כתב לברך קודם ההדלקה. וכן כתבו כמה מגדולי רבני אשכנז: מהר"י מברונא, הגאון יעב"ץ, שו"ת פאר עץ חיים ועוד. והמהר"ם שיק, תלמיד החתם סופר, תמה מאוד על מנהג האשכנזים בזה. והגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל כשהעתיק את מקום מגוריו לארץ ישראל, הורה הלכה למעשה לרעייתו הרבנית ולבני ביתו לברך קודם ואחר כך להדליק, וכן נהגו כלותיו ונכדותיו כולן. וכן בשו"ת דברי שלמה שניידר, הורה לשואל אשכנזי שיש לברך קודם ההדלקה. ובשו"ת אבן ישראל לגאון רבי יעקב ישראל פישר (חלק ח דף כז ע"ב) כתב, שכל אשה שמדליקה כחצי שעה לפני השקיעה, תברך קודם ואחר כך תדליק. (שו"ת יביע אומר ח"ט סימן קח אות קכב, מאור ישראל טבעת המלך עמוד קג. שבת א קעה. ח"ב תרד)
 
אשה אשכנזיה שנשאת לבעל ספרדי, עליה לברך ואחר כך להדליק. (ה"ע ג לז)
 
אשה ספרדיה שנשאת לבעל אשכנזי, עליה לברך ואחר כך להדליק. כן הורה מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל בתשובה בכתב יד, וזו לשונו: "חייבת לנהוג כמנהג הספרדים שפוסקים כהרמב"ם לברך קודם ההדלקה בלי שום ספק". הובא בשו"ת "אבי בעזרי" (קונטרס אחרון סימן יט) לידיד נפשי הגאון רבי יצחק לוי שליט"א, רב העיר נשר, ומחבר סדרת הספרים "השיעור השבועי".
 
מורה מבנות אשכנז המלמדת תלמידות מבנות ספרד, עליה ללמדן שצריכות לברך קודם ההדלקה, כדעת מרן השלחן ערוך שקבלו הוראותיו. (שבת א קעו)
 
לפי האמור לעיל, שראוי ונכון לכבות את אור החשמל קודם הדלקת הנרות, כי עיקר ההנאה אינה מהנרות אלא מהחשמל. על כן, בנות ספרד - לאחר שברכו והדליקו את הנרות, ידליקו את אור החשמל. וגם אם מקדימה להדליק מזמן פלג המנחה שאז חייבת לקבל שבת בהדלקה וכנ"ל, תדליק תחילה את הנרות ואחר כך את אור החשמל, כיון שאינה מקבלת את השבת עד גמר ההדלקה כולה, דהיינו אור החשמל. ולבנות אשכנז הנוהגות לברך לאחר ההדלקה, תדליק את הנרות תחילה ואחר כך את אור החשמל, ולאחר מכן תברך ותכוון על שניהם.
 
בני אשכנז
איש מבני אשכנז המדליק נרות שבת, כגון בחור ישיבה המדליק בפנימיה, לכל הדעות מברך ואחר כך מדליק. והטעם לזה כתב הב"ח (סימן רסג אות ג), משום שאף בנות אשכנז כך היו צריכות לנהוג מן הדין, אלא שכבר נהגו לקבל שבת בהדלקה ולברך אחר ההדלקה ומניחים אותם במנהגם, אולם בגברים שבדרך כלל אינם מדליקים בעצמם, אין בהם מנהג ואין קבלת שבת שלהם תלויה בהדלקת הנר כלל, נמצא שאין סיבה שיברכו אחר ההדלקה. רק שמהיות טוב, יתנו שאינם מקבלים שבת עד שיתפללו ערבית, ודי להתנות אפילו בדעתו בלבד.
 
מנהג טעות
אשה ספרדיה המדליקה ואחר כך מברכת, ברכתה לבטלה, ואפילו אם בבית הוריה והורי בעלה נהגו כך, עליה לשנות ולברך קודם ההדלקה, ולא תתעקש בדבר שהוא ברור בכל רבותינו הראשונים ומרן השלחן ערוך. ואין בזה משום (משלי א ח, ו כ): "אַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", ואינה צריכה התרה על מנהגה הקודם כלל. וכתשובה וכפרה על כך שברכותיה היו לבטלה עד כה, תקבל על עצמה ללמד כמה שיותר נשים ספרדיות טועות שתברכנה תחילה ואחר כך תדלקנה.
 
הנה ידוע, כי חילוקים רבים בהלכה ישנם בין בני ספרד לבני אשכנז, וכל עדה עושה כדעת רבותיה, איש על מחנהו ואיש על דגלו. על כן, אף שבנות אשכנז מדליקות ואחר כך מברכות, מכל מקום בנות ספרד, אם תעשינה כן הרי ברכתן לבטלה, כי הספרדים קבלו הוראות מרן השלחן ערוך, ואינן יכולות לומר שסומכות על הרמ"א, וכמו שכתב החיד"א, שספרדי העושה כדעת הרמ"א נגד מרן השולחן ערוך, צריך תשובה וכפרה על זה. ועל כן, מה שישנן כמה נשים מבנות ספרד המברכות לאחר ההדלקה, הדבר נובע בעיקר מאחר ובכמה קהילות של בני ספרד בחוץ לארץ, הונהגו בהם מנהגי אשכנז, וכפי שמעידים על כך רבותינו מגדולי הדורות, כדלהלן:
 
כתב הגאון רבי יוסף משאש, וזו לשונו: ונתפשט מנהג זה בארץ מולדתי, עיר ואם בישראל מקנס, בשנת תער"ב, על ידי איש צדיק רב ועצום כמוהר"ר זאב היילפרין, שבא מארץ אשכנז, והרביץ תורה הרבה בערי המערב, וקבע מנהג זה. ובשנה הראשונה עשו כדבריו רק בישיבה, אך שאר הציבור לא נהגו כן, אבל בשנים לאחר מכן, כולם נגררו אחר מה שהנהיג אותו רב מאשכנז, ונהגו כמותו. ע"כ. ובשו"ת חמודי דניאל כתב, חכמי אשכנז ביקרו בכמה ארצות של בני ספרד, כמו הודו, בבל, פרס, מרוקו ועוד, ולימדו הלכות והנהיגו כפי המנהגים שלהם, ועד היום בהודו אינם זזים מספר קיצור שלחן ערוך גאנצפריד, כפי שרבני אשכנז הנהיגו אותם. ודרכם של בני ספרד שהם נכנעים לקבל ונכפפים לבני אשכנז, בפרט אחר שהקימו שם תלמודי תורה וישיבות. ע"כ. ובהקדמה לסידור "אבותינו" כתב, ובשנת החמישים רצו שליחי חב"ד לערער על מנהג מסוים במרוקו והציעו סדרים חדשים בענייני הכשרויות, ומיד נקראו לסדר דחוף על ידי בית הדין הגדול שבקזבלנקה. ואמרו להם אנחנו מכבדים את רצונו של האדמו"ר בזה, ואנחנו נעזור לכם בכל מה שקשור להפצת התורה ויראת שמים, אבל אינכם רשאים בשום פנים ואופן להתערב במנהגי הארץ הזו. ע"כ. וכיוצא בזה כתבו עוד מגדולי וגאוני מרוקו, רבי רפאל עבו, רבי יצחק חזן בשו"ת יחוה דעת ועוד.
 
צא וראה לגאון רבי יהושע מאמאן שהביא דברי חכם אחד שכתב, שבצפרו שבמרוקו נהגו אמותינו להדליק ואחר כך לברך, וכתב על דבריו: "ולא היא בכלל, אלא רק בזמן האחרון הבנות הצעירות שהיו לומדות בבית הספר של חב"ד, או בטאנג'יר בבית הספר של חב"ד, שם לימדו אותן לברך אחר ההדלקה כמנהג האשכנזים, אך אני מקפיד על בנותיי לברך רק לפני ההדלקה, וכדעת מרן מלכא ע"ה, וכך היה מנהג אמותינו וכו', ואני חוזר ואומר, אסור לומר שבעירנו צפרו היה המנהג בזה כהרמ"א, ולא היא בכלל, אלא העיקר להלכה כמו שכתב מרן בבית יוסף". ע"כ. ועיין עוד בשו"ת עמק יהושע (חלק ב עמוד מה, וחלק ו סימן כט).
 
להלן מכתב מענין מאוד מלפני כ-55 שנה, ששלח הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל, הרב הראשי וראש אבות בתי הדין במרוקו, למרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל. וזו לשונו:
 
לכבוד ידידנו ואור עינינו הגאון המפורסם, סיני ועוקר הרים הרה"ג כמהר"ר עובדיה יוסף (שליט"א)
 
יהי שלום בחילו שלוה בארמנותיו. ספרו יביע אומר חלק א' הגיעני, ובעייני בו התענגתי מרוב חריפותו וגאונותו, יהי רצון שעוד יפוצו מעיינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה.
 
וזאת להודיע למעלת כבוד תורתו, כי כשבאו למחנינו תלמידי חכמים מאחינו האשכנזים, התחילו ללמד דינים לתלמידים שלנו בספר קיצור שלחן ערוך של הגאון ר' שלמה גאנצפריד זצ"ל, שהוא על פי הוראות הרמ"א ואחרוני רבני אשכנז. ולכן עלה בדעתי לחבר קיצור שלחן ערוך על פי מרן ורבותינו האחרונים הספרדים שאנחנו נגררים אחריהם, אבל לא היו לי כמה מספרי האחרונים, ואִינה ה' לידי ספר הקדוש כף החיים שחיבר הרב הגאון המקובל ר' יעקב חיים סופר זצ"ל, ואמרתי עת לעשות לה', ובעזרת ה' יתברך ליקטתי ממנו בקצרה כל חידושי דינים הנחוצים, וכאשר עיני מעלת כבוד תורתו תחזינה מישרים. וכשבאתי לארצנו הקדושה, נודע לי כי מעלת כבוד תורתו יש לו כמה השגות והערות על הספר כף החיים הנ"ל, ועוד כמה חידושי דינים אחרים, ובכן אם יואיל מעלת כבוד תורתו לשלוח אותם לי, בלי נדר אעלה אותם בשמו, ואעדנם עטרות, במהדורה הבאה. ולרום כבוד תורתו החיים והשלום, אמן כן יהי רצון. החותם בברכת התורה רפאל ברוך טולידאנו ס"ט. (שו"ת יביע אומר ח"ו סימן מח. ח"ב תרפא, תרפד)
 
ובהיות וישנם המתעקשים להמשיך במנהגם דוקא, ללא כל טענה הלכתית משכנעת, אף שמנהגם הוא נגד כל הראשונים ומרן השלחן ערוך, על כן, ראינו לנכון להביא מעט מדברי רבותינו הקדמונים בענין המנהגים, כדי שלא יהלך אדם בעיניים עצומות, וינפנף בדגל: "מנהג ישראל תורה הוא". ואל תתמה, כי מאז ומתמיד היו כאלו אדוקים במנהגיהם ולא זזים מהם ימין ושמאל, אף שמנהגם היה נגד רבים מהפוסקים, וכמו שכתב בשו"ת נחלת שבעה [תלמיד הט"ז, רבי שמואל הלוי] וזו לשונו: "ואנכי היודע ומכיר את טיב זקני מנהיגי מדינת אשכנז היושבים בערי הפרזים, שכמעט המה מוסרים את נפשותם שלא לעבור על מנהג, אף שאין לו שחר ויסוד כל עיקר, יותר מעל גופי תורה. וכמעט התורה כרוכה ומונחת בקרן זוית. ואדם אין בארץ אשר יתן אל לבו ללמד את בנו תורה, להרבות ישיבה להגדיל תורה ולהאדירה. ואילו לקיים המנהג, הוא עוקר הרים כדי שלא לבטלו כל עיקר". ע"כ. (ילקוט יוסף חנוכה עמוד שפד)
 
וכתב הגאון החקרי לב: ונראה לי שאין המנהג מועיל במחלוקת הפוסקים, אלא במנהג שידענו שנתפשט מזמן הרבנים הקדמונים, שהיה בידם כח להכריע במחלוקת הראשונים, אבל בדורותינו שהתמעטו הלבבות, ואין בנו כח להכריע, כי אם לפסוק ההלכה על פי הרוב, אם ראינו מנהג להתיר שידעו בו חכמי העיר ולא מיחו אף שרבו הפוסקים לאסור, אין לנו לומר אלא שלא נגלו אליהם כל דעות האוסרים, וחשבו שרבו המתירים, והרי זה מנהג בטעות. ובשו"ת הרא"ם כתב, שאין להסתפק ולומר שמא מנהג זה הוקבע על פי חכמים שתקנו כך, ונחשיבהו מנהג, כי הדברים מוכיחים שלא הוקבע זה מעולם על פי תקנת חכמים, באשר הוא נגד רוב הפוסקים. גם בשו"ת נודע ביהודה כתב, שלא נקרא מנהג אלא בידוע שנעשה מתחילה על פי הסכמת חכמי העיר, אבל בלאו הכי מי יאמר לנו שלא נהגו הנשים מעצמן אחת מפי חברתה. וכן כתב הגאון החיד"א, שהרבה מנהגים התפשטו על ידי דלת העם, ואין ראיה מהם. גם בשו"ת דבר משה כתב, שאין להביא ראיה מכל מנהג, שכמה דברים נוהגים מבלי ידיעתם בדינים, ובלי הוראת חכם הבקי בתורה. ובפתח הדביר כתב, ומה שתופסים העם את המנהג שלא כמרן, ראוי למחות בידם, משום שאנחנו בני ספרד קבלנו הוראות מרן, והמיקל כהרמ"א היפך דעת מרן צריך כפרה, ובודאי שאין לנו לעוזבם במנהגם, אלא "מחינן להו במרזפתא דנפחא" [נכה אותם בפטיש של נפחים (ברכות לד ע"א)] עד שישנו מנהגם, כי מנהגם איסור שעושים נגד מרן. ע"כ. (שו"ת יביע אומר חלק ה או"ח סימן מג אות ח) וכתב הרב הגדול מהר"ר שלמה עמאר ז"ל (אב בית דין מרואיקוס), אפילו מנהג חשוב שמסתמא נעשה כהוגן, אם יש שום צד או הוכחה לתלות בטעות אנו תולים בטעות, לפי שמנהג הוא קל מאיסור דרבנן. וכתב עליו החיד"א: ודברי הרב ז"ל שרירין וקיימין, וזה שנים קודם ראותי דברי הרב ז"ל קיימתיו מסברא, והתרתי איזה מנהגים שהתפשטו, והקרוב אלי שנהגו כן בחשבם שכך הוא הדין, וכן כתבו עוד אחרונים. (ילקוט יוסף חנוכה נ)
 
וכתב רבנו אברהם בן הרמב"ם בספרו "המספיק לעובדי ה'", וזו לשונו: אדם שהוא שלם בדתו, ואין תאוותיו מתגברות עליו, ומלומד בתורה ובכללי ההלכה, ושלם בהגיונו ומעיין כראוי, אינו צריך שכנוע, וזאת משום שהאמת והשקר נוגדים זה את זה, ועל ידי גילוי האמת יתעלם השקר ממנו, אבל מי שיצרו גובר עליו ומעדיף הניצחון בגלל פחיתותו, ומגן על מנהגו ומה שנתחנך עליו, ובפרט אם נמצאים אצלו הגאוה וכשרון בהלכה, כמעט ברור שלא יחזור בו אפילו על ידי הוכחה ברורה ומאה ראיות. ע"כ. וכיוצא בזה כתב רבנו הריב"ש בשם הר"ן, כי בענייני התורה והמצוה, אין לנו להניח הדרך שדרכו בה רבותינו הפוסקים, ונכניס עצמנו במשעול הכרמים על פי איזה מנהג, שלא מדוחק כלל. ובספר משא חיים כתב, שמנהג שהוא נגד רוב הפוסקים, אין להחזיקו ולכותבו בספר, אפילו אם אין יכולת לבטלו. ואף בעניינינו, מאחר ולא ראינו שום טענה וסיבה בדברי המחזיקים בכח במנהג דוקא נגד רוב ככל הפוסקים, וכל טענתם היא רק מפני שכך נהגו ולא יותר, על כן בודאי שהמודה על האמת, עליו לשנות מנהגו ולהורות לאשתו ובנותיו לברך תחילה על הנרות ואחר כך להדליקם, כדעת כל רבותינו הראשונים ומרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. (ה"ע ג לז. שו"ת יביע אומר ח"ט סימן כד, ח"י סימן כא. חזו"ע אבלות ב שטו)
 
וידועים ומפורסמים הדברים כמה מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל היה מתריע ברבים השכם והערב, על ברכת ההדלקה שתהיה קודם ההדלקה, הן בשיעוריו והן בספריו, וחזר על זה פעמים אין מספר עד שנחקק הדבר בלב כל איש ואשה, ורבים שינו את מנהגם לטובה.
 
ובספר החשוב "אביר הרועים" (חלק א עמוד 154) כתב דברים נמרצים בזה, ושם הביא שתלמיד חכם אחד נכנס אצל מורנו ורבנו הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל ושאלו מדוע מרן רבנו עובדיה זצוק"ל כל כך רותח על זאת שיברכו קודם ההדלקה ומרבה להזהיר על זה? והשיב לו הרב כדלהלן: "תדע לך, אנחנו לא חכם עובדיה, ומה שראה חכם עובדיה אנחנו לא ראינו. כשהוא לומד ומעיין בשורש הדין בדברי כל הפוסקים, ורואה נכוחה שוב ושוב איך הדבר אסור וכמה עיוות הדין יש בכאן לפי דעתו, ובפרט עם כח הזכרון שלו שהדברים חרותים במוחו כאילו עתה נכתבו בספר, הרי הוא מתקומם בכל נימי נפשו על העוול הגדול הזה, וזו הסיבה שהוא מוצא לנכון למחות שוב ושוב על זה". עי"ש.
 
שכחה לברך
אשה ספרדיה שהדליקה נרות ושכחה לברך, לא תברך לאחר ההדלקה. אולם אם מנהגה להדליק מספר נרות, כל עוד שלא סיימה להדליקם, יכולה לברך. (שבת א קעב)
 
הפסק בהדלקה
אסור לדבר מהברכה עד גמר ההדלקה. [ולכתחילה לא תדבר אף דברים שמענין ההדלקה, כמו הבאת גפרור או סגירת החלון שלא יכבו הנרות מהרוח]. ואם דיברה שלא מענין ההדלקה, תלוי הדבר, אם דיברה קודם שהדליקה נר אחד - חוזרת לברך. ואם לאחר שהדליקה נר אחד - אינה חוזרת לברך, מפני שכבר התחילה במצוה. (א קסד)

(בהלכה ובאגדה - שבת)