"אני רוצה לחיות": שמונה חודשים, שתי רגליים חסרות ובשורה אחת בלתי נשכחת

לא שוכחים את מי שאוהבים. תיקון הנפטרים הגדול ביום הילולת האור החיים הקדוש - לחצו כאן למסירת שמות יקיריכם >>

לפני שמונה חודשים, רס"ן (במיל') הרב לירז זעירא מירושלים שכב על האדמה בסוריה ואיבד את שתי רגליו. אחד החיילים שהיה לידו התחיל לומר "שמע ישראל" – כנראה מהפחד, מהאינסטינקט, מהרגע הכי כבד שאפשר לדמיין. ומה עשה לירז? הוא עצר אותו. "לא, לא, לא 'שמע ישראל'", הוא אמר. "אני בחיים. אני רוצה לחיות".

חסיד חב"ד שמבקש מיהודי לא לומר שמע ישראל – זה דבר מפתיע, אבל בהתאם לנסיבות שבהן נאמרו הדברים, אפשר להבין כמה כוח יש באדם הזה, אפילו ברגע הקשה ביותר של חייו. הוא לא ויתר. הוא לא הסכים שהרגע הזה יהפוך להיות הרגע האחרון שלו.

אמש, הרב לירז זעירא פרסם ברשתות החברתיות בשורה שגרמה לאנשים לבכות משמחה: בנו השישי נולד. ילד קטן, בריא ושלם, שבא לעולם בזמן שאביו עדיין בעיצומו של שיקום מורכב. הוא כתב על הבשורה המשמחת: "אין שיקום גדול מזה. אין רפואה גדולה מזאת".

תקראו שוב את המשפטים האלה. אדם שהשאיר את שתי רגליו בשדה הקרב, שעבר ניתוחים ושיקום וכאב שאנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו – לא מגדיר את רגלי הפרוטזות כרפואה, אלא את לידת בנו בתור "הרפואה הגדולה ביותר". 

למה? כי תינוק מסמל חיים חדשים, המשכיות וזה מה שמרפא אותו. 

הדבר הזה הוא לב ליבה של האמונה היהודית – החיים עצמם הם הרפואה, ההמשכיות היא הניצחון.

הרב לירז הוסיף וכתב: "שנזכה לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים מתוך שמחה וטוב לבב, שיביא רפואה לכל עם ישראל ולחיילנו הגיבורים".

 חייל שנפצע בצורה הכי קשה שיש – חולם ומתפלל שבנו הנולד יביא רפואה לאחרים. לא רק לו, לכולנו. לחיילים שעוד נמצאים שם. יש בזה משהו שהוא מעבר לגבורה רגילה.

הרגע שבו חסיד חב"ד סירב לומר "שמע ישראל"

חודשיים לאחר הפציעה, לירז הופיע בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 וסיפר על הרגעים ההם. הוא תיאר איך חייל אחר, כנראה מתוך פחד ואהבה, התחיל לומר "שמע ישראל" בזמן הפינוי שלהם מהאירוע, והרב לירז עצר אותו. "נראה לי שזו פעם יחידה שבה חסיד חב"ד אומר ליהודי לא לומר 'שמע ישראל'", הוא אמר עם חיוך. "זה לא היה הטקסט המתאים אז. רציתי לחיות".

"שמע ישראל" הוא הפסוק שאנחנו אומרים בקבלת עול מלכות שמיים, ובמסורת – גם ברגעי הפרידה מהעולם. אבל לירז ידע שזה לא הרגע הזה. הוא ידע שהוא חוזר. שיש לו עוד ילדים לגדל, עוד שיעורי תורה לתת, עוד חיים לחיות. הרצון לחיות שלו לא היה רק אינסטינקט – הוא היה הצהרה: "אני עוד כאן. אני לא הולך".