"רק כאשר תהיה הגאולה ממש קרובה, תהיה רשות לספר את הדברים האלה"

סיפור המוות הקליני המטלטל והמדהים של מיטל טולדנו שהגיעה מבית תל אביב חילוני ושונא חרדים וחזרה בתשובה לאחר המוות הקליני

27/07/21 | י"ח אב התשפ"א

יש לנו 2 קבוצות ווטסאפ מרכזיות במוקד תהילים ארצי. הצטרפו לאחת מהן לפחות בלחיצה: קבוצות פרק תהילים יומי + קבוצות הסגולה/התפילה היומית

מן הדברים בסרטון:

 

שמי מיטל טולדנו. נולדתי למשפחה חילונית בתל אביב והייתי ילדה מאוד רוחנית ומאוד חולנית בבית של אנשים בו רוב הדמויות הדומיננטיות שבו הם אנשים מאוד טובים ורציונלים. כשעלו לי שאולת וקרו לי דברים שלא כל כך הבנתי, לא כל כך היה לי את מי לשאול והשאלות הללו נשארו בתוכי. חייתי חיים רגיל, חיים חומריים. הצלחתי מאוד בחומר, אם זה כשעבדתי בתור נערה כדוגמנית ואם זה כשעבדתי כברמנית ואם זה כשנסעתי קצת לחוצלארץ ואם זה כשלמדתי משפטים באוניברסיטת תל אביב. תמיד הייתה בי איזושהי תחושה של ריקנות, אבל מעולם לא חשבתי לשייך או לקרב את עצמי ליהדות. למדתי שיהדות זה דבר נוראי וחרדים הם פרזיטים ומעולם לא היה לי שום חשק להתקרב לסביבה הזאת, לאנשים האלה. מעולם לא משך אותי הדבר הזה.

כאשר הייתי ילדה קטנה, לא ראיתי את ההשתקפות שלי בראי. הייתי מסתכלת במראה והייתי רואה שלג לבן, ענפים שחורים וכתם של דם שהולך ומתפשט בשלג. זה לא גרם לי לאהוב מראות ועד היום מראות לא אהובות עלי, למרות שהיום אני לא רואה את זה. לקח לי כמה שנים להבין כי אנשים אחרים רואים את ההשתקפות שלהם בראי, ולא רואים את מה שאני רואה. אני זוכרת מקרה בו עשיתי לעצמי קוקיות ואמא שלי אמרה לי: "מיטל, עשית את הקוקיות עקום. לכי לראי, תסדרי את זה". לא הבנתי מה הקשר בין זה שעשיתי את הקוקיות עקום, לבין זה שאני אמורה להסתכל בראי, מה אני אמורה לראות שם? אחרי זמן מה, הפסקתי לראות את המראות כשהתבוננתי ברואה, וזה נשאר בתור שאלה כמוסה, כי ידעתי שעל דברים כאלה לא מדברים עם בני המשפחה שלי. הם יצחקו ממני.

עוד שאלה שהייתה לי, כשהייתי בת 18 אמא שלי נפטרה בחטף, באופן פתאומי, מחיידק. היה בי כעס גדול, איך זה יכול להיות. כל פעם הייתי אומרת לעצמי: "אם יש דבר כזה אלוקים, אז הוא אכזרי". זה משהו שבאמת, הרבה פעמים עצר אותי מלהתקדם בלברר בחיפוש רוחני, או לבדוק דברים רוחניים. פשוט שקעתי לתוך עשיה. לתוך עולם החומר. עוד בית, עוד כסף ועוד ועוד ועוד מהחומר.

וכך יצא שאני בת 30 והתחתנתי, וברוך השם יש 2 תינוקות בבית ואני צריכה להיכנס לניתוח שהוא ניתוח שגרתי. התחשוה שלי בבטן הייתה לא טובה, מאוד לא טובה. ועדיין לא ידעתי מה מחכה לי. הלכתי לרופאים וכולם אמרו לי את סתם לחוצה, והצליחו להרגיע אותי לגמרי ולהכניס אותי לסוג של שאננות. הייתי אמורה להיכנס לניתוח בסביבות 10 בבוקר ולצאת משם בסביבות 2 בצהריים. איך ששמו אותי בחדר הניתוח על שולחן הניתוחים והפעילו את ההרדמה, הרגשתי משהו מאוד אחר. אני לא יכולה להגיד כואב, זה כמו הרגשה שהופכים גרב מבפנים החוצה. ואז העולם התהפך.  אני מהתקרה, מסתכלת על אני על שולחן הניתוחים.  אני לא מרגישה שום דבר ואני רואה את המוניטור, ואני רואה שהמוניטור בקו ישר. אני שומעת את האנשים בחדר צועקים: "היא מתה, היא מתה".

ואני לא מבינה בכלל למה הם לחוצים, טוב לי. אני חושבת לעצמי, איזה קטע, הנה נשמה והנה גוף. זה דבר ששונה מאוד ממה שחונכתי עליו, חונכתי על כך שנשמה זו המצאה של אנשים חלשים שלא יודעים להתמודד עם כאב ואובדן, והמציאו לעצמם דמיונות על מנת לנחם את עצמם. לא האמינו בסביבתי, בנושא הזה של הישארות הנפש והחדירו בי את זה עמוק. עצם הגילוי הזה היה הלם מאוד גדול שאין לתאר אותו בשביל אדם שכל חייו האמין רק לשכלתנות ומדע. אדם שהלך ולמד באוניברסיטה, והכניס לעצמו לתוך הראש רק שכל כזה. עצם הגילוי הזה, כבר כשלעצמו, היה עבורי משהו שהוא מערער ומטלטל מאוד. הרגע הזה נמשך מבחינתי זמן קצר ביותר. בשלב הזה כשגמרתי לחשוב את המחשבה הזאת, החדר פשוט נמחק. הכל התמלא באור לבן, אור לבן שאי אפשר לתאר אותו במילים, אור לבן וטוב שפשוט ממלא אותך ואתה פשוט לא מרגיש יותר שום דבר. רק טוב. אין דבר כזה בעולם שלנו.

התחילה מוזיקה, אבל זו לא הייתה מוזיקה, זאת הייהת שירה בקולות שלא אנושיים. לא דומה לא למוזיקה של כלים ולא למוזיקה של בני אדם. השירה הייתה: "ה' הוא אלוקים". ואז פתאום התחלתי להרגיש שאני רואה ושומעת בצורה שלא ראיתי ולא שמעתי מעולם. מקצה העולם ועד קצהו. אנחנו היום, כשאנחנו נמצאים בגוף אנחנו מוגבלים. אנחנו לא מסוגלים לראות ולשמוע 360 מעלות. בבת אחת התחלתי לקלוט המון המון אינפורמציה, ואז במקביל, התחלתי לנסות להיזכר איך קוראים לי. מאוד נבהלתי, שכחתי את השם שלי. ניסיתי להיזכר בפנים של הילדים שלי, בפנים של הבעל שלי, וזה היה לי קשה. הכל הנה נראה לי כמו חלום רחוק, כמו שאמרתי בהתחלה, העולם התהפך. כל הדברים שהיו נראים לי חשובים פה בעולם הזה, פתאום שם לא כל כך. דברים שהיו נראים לי לא חשובים, שם פתאום חשובים מאוד. בשלב הזה התחלתי להרגיש אובדן עשתונות.

התחלתי לשכוח פרטים בסיסיים על עצמי וממש נכנסתי ללחץ. אז עברה בי מחשבה רגע, הם שרים שם שה' הוא האלוקים, אז אם ה' הוא האלוקים, מה יקרה איתי? מה יהיה עלי? 30 שנה לא עשיתי כלום, כמו חיה. ופה כבר התחלתי להילחץ, אני עורכת דין במקצוע שלי והתחלתי לחשוב, איזה תירוצים אני יכולה להגיד? מה אני אגיד? התחלתי להרגיש בושה גדולה. התחלתי לראות את כל ההזדמנויות שהיו לי לשאול, לחקור, להתעניין. ואיך הפנתי גב, פעם אחר פעם. ובדרך, קיבלתי תשובות לשאלות הקשות שהטרידו אותי, לדברים המוזרים שראיתי בעולם. ראיתי כמה ה' הוא טוב ומלא חסד. 

ואז הייתה שם סוג של מנהרה, ובמנהרה רצו כל מיני צבעים. הרגשתי שאני לא רוצה להיכנס, אבל אין לי ברירה, אני פשוט נשאבת לשם חזק ולא יכולה לעצור את זה. פתאום עמדה שם אמא שלי, זיכרונה לברכה, והיא הייתה נראת יפה אבל היא הייתה נראת מאוד כועסת. היא אמרה איזה משהו בסגנון של: "את לא שייכת לפה" או "עוד לא הגיע זמנך" והיא נתנה לי כמו מכה והרגשתי כמו אבן שנופלת מהשמים. ונפלתי, נפלתי, נפלתי והתעוררתי.

אני רק זוכרת שהתעוררתי בנר השני של חנוכה, ואני זוכרת את הרופא שאמר לי: "מיטל, מיטל, אני עכשיו מבקש ממך להניע את העיניים אם שומעת אותי. לא יכולתי לדבר. לא יכולתי לזוז, כל הגוף שלי כאב. לאט לאט התחלתי לשוב אל עצמי, וכשחזרה לי בסופו של דבר היכולת לדבר מה שהצלחתי להגיד זה: "אני שומרת שבת". 

אני רוצה לחזור לשאלות שהטרידו אותי. קודם כל, שאלה ראשונה הייתה בעצם מה זה המראה המוזר הזה שהייתי רואה בתור ילדה קטנה כשהבטתי במראה, שלג וענפים שחורים וכתם אדום שמתפשט בשלג. והתושבה? הדבר הזה היה בעצם המראה האחרון שראו העיניים שלי, לא בחיים כאן אלא בחיים שקדמו לחיים שכאן. זאת אומרת שלא רק לימדו אותי באותו רגע על הישארות הנשמה, אלא לימדו אותי איזה שהוא שיעור על גלגול. ולמה הייתי צריכה לראות את המראה הזה התחוור לי רק אחרי הרבה מאוד שנים. לא הובאתי לקבר ישראל, כמו הרבה מאוד אנשים שנרצחו במהלך התקופה של מלחמת העולם השנייה, השואה. עם כל זה שזה מות קדושים, עדין יש עניין לתקן את הדבר הזה. טוב לעשות לכל הנפטרים תיקון נפטרים. כל אחד יש לו משהו שעדין לא גמר, שאולי לא הצליח, שלא יכול היה. וטוב להשלים את הדבר הזה.

בשביל לענות לשאלה השניה, היה צריך להראות לי סרט שלם. אני אשתף אתכם בסרט השלם. הסרט השלם שראיתי, אני עצמי, כמו שהייתי. שלושה שבועות לפני בת מצוה תקף אותי חידק מאוד אגרסיבי ושכבתי במצב לא טוב בבית החולים ובאיזשהו שלב הייתי מונשמת. ואמא שלי, ז"ל, הייתה אישה חזקה ובריאה, והיא עמדה שם ואמרה: "אלוקים, אם אתה קיים, אני לא מוכנה להאריך ימים אחרי הילדה הזאת". והיא רקעה ברגל שלה: "אני לא מוכנה, קח אותי". כשהראו לי את זה, הרגשתי אז באותו זמן שמישהו מחייה לי את הגוף. את הבת מצווה שלי עדיין חגגתי בבית הרפואה, בקושי, אבל כבר הייתי חיה. כבר הייתי חיה לגמרי. ואת כל הסיטואציה הזו שכחתי לחלוטין. שש וקצת שנים עברו מאותה סיטואציה, ואמא שלי נפטרה מאותו חיידק. ואז הבנתי שהיא ביקשה לא להאריך ימים אחרי, זאת הייתה סוג של תפילה.

זה לא נגמר בחוויה הזאת, מה קרה כשחזרתי לפה? זה לא קרה ביום! אבל מיד כשחזרתי הייתי קצת עצובה, ועשיתי איזה שהוא תהליך של ניסיון לבקרת נזקים  ולהבין מה השתנה אצלי. הרבה השתנה. בהתחלה ניסיתי מאוד לדבוק באני הישן שלי, במה שאומרים הרופאים, שזה טריפ של המוח. לא רציתי להאמין שכל הדברים האלה יכולים להיות אמיתיים. מצד שני, הרגשתי שכאילו יש בי צד שלא נותן לי לעשות את הדברים האלו, לא נותן לי יותר להתכחש לזה. לא נותן לי לעצום עיניים אל מול עולם רוחני.

ואז הגיע שלב בו שהיתי באשפוז יחסית ארוך כדי לעשות בקרת נזקים, כמה נפגעתי. והלכתי לקנות לי משהו בחנות של מוצרי פארמה, ואני מסתכלת על המוכרת ובתוך העיניים של המוכרת כתוב באותיות של אש 'אלמנה'. ואני אומרת לה: "גברת, את אלמנה?" והיא משיבה לי: "כן" ומתחילה לספר הוא ככה והיה ככה והיה אדם רע, הוא עשה דברים רעים, הוא השאיר חובות, הוא בגד בי. ואני עוצרת את השטף של הדיבור שלה ושואלת אותה: "מתי הוא נפטר?" והיא משיבה: "לפני 3 ימים". ואני אומרת לה: "את לא רוצה לדעת למה שאלתי אותך? איך ידעתי?". ואז היא מסתכלת עליו ואומרת: "או.קיי. איך ידעת?". והשבתי לה: "ראיתי כתוב באותיות של אש בתוך העיניים שלך, באישונים של העיניים שלך, כתוב אלמנה". היא מאוד נבהלה ואמרה לי: "מה זה אומר?". אמרתי לה: "אני לא כל כך יודעת. אני עברתי חוויה שאני עדיין לא כל כך יודעת מה היא אומרת". ופתאום הרגשתי שיוצא ממני מן קול שאני בכלל לא שולטת בו, אני לא יודעת איך להסביר את זה. ואני אומרת לה: "למה את לא יושבת עליו שבעה? את אלמנה!". והיה שקט מפחיד כזה, אני בעצמי הייתי בשוק שאמרתי דבר כזה, כי מה לי ולדברים האלה. אני בחורה חילונית, לא יודעת שום דבר משום דבר, מה זה הדבר הזה, מה יצא ממני פתאום. והבהלתי אותה טוב טוב, כהוגן. היא עשתה איזו שיחת טלפון, מכרה לי את מה שהייתה צריכה למכור לי, סגרה את החנות והלכה לשבת שבעה.

מגיע שלב שרוצים לשחרר אותי מבית החולים. כל הסיפור הזה קרה בחורף. השעה 16:30, יום שישי, מגיעה אחות עם מכתב שחרור. בעלי שמח וצוהל, אורז את דברים. אני צריכה לחזור הביתה ל-2 תינוקות. ואני יושבת שם ואני אומרת לו: "אל תארוז. אנחנו לא הולכים לשום מקום". אז הוא שואל: "מה זאת אומרת?", ואני משיבה:"שבת קודש. אני לא יכולה לנסוע". והוא אומר לי: "מה? מה שבת קודש? את השתגעת לגמרי". ואני משיבה לו: "אני לא יכולה לנסוע. אני מצטערת. שבת". הוא קורא לאחות והיא שואלת אותי: "גברת, את דתיה?" ואני משיבה לה: "לא, אני לא דתיה". אז היא שואלת: "אז מה בעלך אומר?" ואני אומרת לה: "כן, אני לא יכולה לנסוע. זו שבת קודש. אסור לחלל. אני לא אצליח להגיע הביתה". והיא מסתכלת עליו, הוא מסתכל עלי, היא מסתכלת עליו אומרת: "טוב, יש נוירולוג ביום ראשון, תביאי לי את מכתב השחרור". כמובן, האריכו לי את השהות. לא היה רק נוירולוג, היה גם פסיכיאטר, והוא שאלת אותי: "למה ככה אמרת?" והשבתי לו: "אני לא כל כך יודעת עוד, אבל אני פשוט הרגשתי שאני לא יכולה לנסע בשבת קודש".

לא ישר התחלתי לשמור שבת, אבל הבנתי מעומק ליבי, בצורה שהיא בלי מילים, שאנ לא יכולה להסביר אותה, כמה שזה חשוב. לאט לאט התחלתי ללמוד את זה ולהתחזק. ללמוד, להתחזק ולנסות להבין מה זו החוויה שעברתי. היו הרבה בריחות באמצע, היו הרבה ניסיונות למצוא תשובות במדיטציה, בקלפים ובמדע ובכל דבר שלא יחייב אותי במועקה הזאת של לשמור תורה ומצוות. אבל מצד שני, לא ראיתי ששום דבר עונה לי על השאלות הגדולות שהתעוררו בי. בסופו של דבר, מצאתי את עצמי חוזרת בתשובה, בתהליך של חזרה בתשובה שנמשך עד עצם היום הזה. כשהדבר הראשון והמקום הראשון זה היה השבת, נטילת ידים, קריאת שמע על המיטה. ומשם, לאט לאט.

עד פה זה מה שאני יכולה לספר. אני רוצה להגיד שהרבה מאוד זמן לא יכולתי להגיד כלום ולא סיפרתי כלום. התמקדתי בשיחות שלי עם אנשים אך ורק על ההרגשה הפיזית, על היכולת הנוירולוגית, על היכולת הקוגניטיבית. הייתי צריכה להוכיח שלא נפגעתי ולא השתגעתי. לא כל כך דיברתי ולגם לא הייתה לי רשות לדבר. לפני 3 שנים, סוף סוף, הייתי מסוגלת לפתוח קצת לאנשים שמקורבים לי, בסביבה שלי, את הדבר הזה. קצת לספר על זה. כשהחזירו אותי, היה מן סוג של ידיעה כזאת. אף אחד לא אמר לי מה להגיד ומה לא להגיד, פשוט לא הייתי מסוגלת לדבר על זה. ואמרו לי את זה, רק כאשר תהיה הגאולה ממש קרובה, תהיה רשות לספר את הדברים האלה. שמשה אמת, ותורתו אמת, שהשבת מצילה את העולם, שהגאולה קרובה.

 

בערב ראש חודש הקרוב נערוך תיקון נפטרים מיוחד ע"י רבני מוקד תהילים ארצי.
הזדמנות נפלאה לסייע לעילוי נשמות יקיריכם. 
לפרטים והצטרפות הקליקו >>
  

דרגו את המאמר: 

ממוצע (0 מדרגים)

יש לנו 2 קבוצות ווטסאפ מרכזיות במוקד תהילים ארצי. הצטרפו לאחת מהן לפחות בלחיצה: קבוצות פרק תהילים יומי + קבוצות הסגולה/התפילה היומית

תכנים שיעניינו אותך (מתחלף מדי יום בחצות)



מאת https://www.tehillim-center.co.il/

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך


הנערה שחזרה מהעולם הבא

האירוע הזה התרחש ממש לאחרונה, בחודש אלול תשפ"א, נערה שחוותה מוות קליני הייתה בבית דין של מעלה וחזרה עם מסר לבנות ישראל

אמרו לה: "הגיע זמנך להיפטר מן העולם"

רעיית האברך נפטרה בלידתה הרביעית והגיעה לבית דין של מעלה, גם כשביקשה לחזור כדי לגדל את ילדיה, סירבו לה. מה שכנע את בית דין של מעלה להחזיר אותה לגופה?

איך מבקשים סליחה מאדם שנפטר?

לבקש סליחה מהשכן, החברה או האח, כולנו יודעים. אבל איך מבקשים סליחה מאדם שכבר נפטר? האם יש מה לעשות או שזה כבר חסר תקנה?

סגולות נבחרות


סגולה לשלום בין בני המשפחה

אנו מתפללים כל הזמן לשלום בין האחים שלנו וצריכים לחשוב על הכבוד של השני. כל אחד מהאחים צריך להכיר את מעלת שאר אחיו ולתת את הכבוד בזמן ובמקום הראוי להם: איך עושים זאת? 

זו הסגולה לחיים טובים

הרב רפאל אביטן מביא מדברי הזוהר הקדוש וממילותיו של רבי נחמן מברסלב על הדרך לחיות חיים טובים ולהפוך גם את העבר וגם את ההווה לכאלו

עצה שלא יזיקו לו המחשבות זרות

כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת הַזָּרוֹת הַתּוֹקְפוֹת אֶת הָאָדָם, וּמִתְנוֹצְצוֹת לָאָדָם בְּמֹחוֹ וְאֵין הָאָדָם חָפֵץ בָּהֶם, וְאַדְרַבָּא מִצְטַעֵר מֵהֵם, אֵין הָאָדָם נֶעֱנָשׁ עֲלֵיהֶם כְּלָל וּכְלָל

סגולה לשלום בית

הרב יגאל כהן מביא סגולה נפלאה לשלום בית ולמציאת זיווג: מחשבה על טובת האחר
לכל הסגולות
אומרים תהילים בשבילך 24 שעות: 1-700-700-721   |