החייל שנפצע בטבח משחזר: ''כבר הייתי למעלה, ואז אמרו לי לחזור...''

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

בעלון "השגחה פרטית", המתפרסם מדי ערב שבת, סופרו השבוע סיפורים על ניסים שהתרחשו במלחמה בארץ הקודש. אחד הסיפורים עסק בפצוע ממלחמת שמחת תורה, שנפצע אנוש עד כדי כך שחש כאילו הגיע לשמים, אך חזר לחיים.

הסיפור מסופר על ידי אדם שהגיע לבקר בבית החולים שיבא בתל השומר. יהודי ניגש אליו ואמר לו: "הבן שלי פצוע כאן, והוא רוצה לספר לך משהו".

האדם נכנס לחדר הפצוע, ששכב במיטה והיה כאוב, אך גם נרגש. היה ברור לו שעברה עליו חוויה קשה. וכך הוא סיפר:

"נקראתי לנקודה מסוימת בדרום" – הוא מספר – "התנהל שם קרב קשה, ושלחו לי קריאה לבוא לעזרה. הגעתי למקום, בסמוך לאחד היישובים. יש שם מין אנדרטה שעליה כתוב ’לא הטנק ינצח, כי אם האדם'. היינו ארבעה מול שנים עשר מחבלים. נלחמתי כמו אריה תחת אש, מטווח אפס. פתאום חטפתי כדור בגב. עורק ראשי נפגע, ואיבדתי המון דם. זכרתי שבכיס השמאלי שלי יש חסם עורקים, אבל כיוון שהפגיעה הייתה בצד השמאלי, לא הצלחתי להגיע אליו.

נשכבתי על הארץ, ובשקט בשקט התגלגלתי לכיוון האנדרטה, כדי ששום מחבל לא יראה זאת ולא יירה. שיחשבו שהם כבר גמרו אתי... (מדובר באנדרטת נירים (דנגור) ליד קיבוץ סופה, במקום שבו הוקם לראשונה קיבוץ נירים במוצאי יום הכיפורים תש"ז).

באנדרטה היה מבנה עגול, שיכולתי למצוא תחתיו מחסה. הגעתי לשם ואז איבדתי את ההכרה. למעשה, באותם רגעים לא הייתי כאן בכלל. שמים תכולים, מאירים, זכים וטהורים נפרשו מעליי. הרגשתי עטוף באהבה עזה, כמותה לא חשתי מעולם. 'אני לא כל כך מושלם', חשבתי, למה כל כך אוהבים אותי כאן? מה עשיתי, שככה מחבקים אותי?

כשהוא מספר זאת, דמעות זולגות מעיניו, והוא ממשיך: "הרגשתי שאני מתנתק, והבנתי מה קורה. 'יש לי משפחה', פניתי ואמרתי. הרגשתי שמקשיבים לי, 'אני צריך לחזור למטה'. 'אתה יכול לחזור', אמרו לי, ואז התעוררתי על האדמה המוצקה מתחת למבנה העגול של האנדרטה. כוחות חדשים נמסכו בי, והצלחתי להוציא את חסם העורקים ולעצור את הדם. חשתי צמאון עז, וכדי לשרוד, דמיינתי את עצמי לוקח מימייה ושותה מים, עוד ועוד. היה לי ברור שאנצל, כיוון שקיבלתי רשות לחזור למטה.

יחד עם חבריי שנפצעו גם הם, שכבנו שם בשקט מוחלט, כדי שהמחבלים לא ישימו לב אלינו, וציפינו לישועת ה'. אחרי שמונה שעות עם חסימת עורקים, הגיע מסוק ונחת במרחק שלוש מאות מטר מאיתנו. איך פצוע כמוני יכול לעבור מרחק כזה? אין לי מושג, אבל עובדה. קמתי ורצתי לכיוון המסוק, ושם היו... מים! לרוויה! חיי ניצלו.

את דבריו הוא סיים: כל אלו ששהו עמי במבנה נשארו בחיים. אני מצטער על האופן שבו העברתי את חיי עד היום. לא מספיק האמנתי באלוקים, אבל היום אני מאמין לגמרי. יש אלוקים! הוא ממית ומחיה, הוא משגיח עליי בצורה הכי אישית ומדויקת. אתה רואה אותי עכשיו? היום אני יהודי מאמין".