החטוף המשוחרר: "זה לחזור לחוף מבטחים"

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

"הם לקחו אותנו לתוך עזה אל תוך בניין כזה", סיפר עמית, "הם איימו עלינו עם כל מיני נשקים. צילמו אותנו ומאז היינו שם".

זהו תיעודו המצמרר של הנער בן ה-16, עמית שני, שחזר מהשבי בחמאס.

בראיון לחדשות 12 הוא מספר על התקופה הקשה שם:

"התעוררנו מאזעקות צבע אדום ב-6:30. לאט-לאט התחלנו לשמוע את היריות מתקרבות לבית: אני הייתי עם אימא שלי והאחיות שלי בממ"ד. לאט-לאט היריות מתחלפות בפיצוצים של RPG, של רימונים. המחבלים נכנסים יותר ויותר עמוק לקיבוץ - בשלב מסוים, גם לבית שלנו הם נכנסו, שברו דברים, הוציאו אותנו מהממ"ד.

"הם נכנסו עם הנשק, ולי הייתה צלחת חרסינה ביד, פשוט ניסיתי לקפוץ על אחד מהם והוא לקח צעד אחורה בהתחלה, ניסיתי לקחת לו את הנשק - זה לא היה מהלך מחושב, אינסטינקט כזה. אחריו ראיתי עוד שבעה מחבלים שנכנסים, אז ירדתי על הברכיים.

"הם קשרו אותי ואז הוציאו אותנו החוצה, הם שמו אותנו בצד של המדרכה וישר נכנסו והוציאו את משפחת שרעבי גם כן - יוסי, נירה, הבנות ואופיר. הם קשרו את יוסי, הוליכו אותנו למין צומת כזו בקיבוץ ומשם העלו את הגברים ושאר המשפחה נשארה שם מאחור. בהתחלה המחבלים חשבו שאני ואופיר חיילים, זה מה שהם שאלו אותנו ופשוט נסענו נסענו משם לעזה".

עמית מוסיף:

"לא חשבתי שייקחו אותנו בשבי, חשבתי שייקחו אותנו לשם כדי להרוג אותנו, לא האמנתי שישמרו עלינו חיים. בדרך הלוך לעזה ניסיתי לראות אם יש לי איזושהי הזדמנות להימלט מהרכב, לקפוץ, גם בידיים קשורות. אבל לא הייתה שום אפשרות, הכביש היה עמוס במחבלים. הם הלכו חופשי, לקחו דברים מהקיבוץ לתוך עזה, חפצים, אנשים".

"הם לקחו אותנו לתוך עזה אל תוך בניין כזה", הוא מתאר, "שלושתנו ישבנו שם קשורים, הם איימו עלינו עם כל מיני נשקים. צילמו אותנו ומאז היינו שם שלושתנו.

"כל הזמן ניסינו לעודד אחד את השני, לומר שיהיה טוב. אחרי שהבנתי שלא הולכים להרוג אותנו, נרגעתי קצת כי חשבתי שעסקה תיקח כמה ימים: חשבתי שאחרי 5-4 ימים כבר תהיה עסקה. ואז זה נמשך ונמשך. בהתחלה אתה חושב: 'טוב, שבוע הבא', ואז עוד שבוע ועוד אחד. 

"בשלב מסוים הם נכנסו ואמרו: 'טוב תשמעו, הלילה יש סיכוי גבוה מאוד שתמותו. תכתבו מכתב אחרון. ישבנו אני, יוסי (שרעבי הי"ד) ואופיר (אנגל, ששוחרר מהשבי), כל אחד כתב מכתב, דף כזה".

על הרגע המחריד הזה הוא אומר: 

"לא הבנו מה הכוונה - אם הם אומרים את זה סתם, אם זה בגלל ההפצצות או משהו שהם מתכננים לעשות לנו. אבל גם אם אתה לא מאמין, כשאתה כותב את זה, מנסה לסכם את החיים שלך, זה קשוח". 

הוא מספר שלא רצה ליצור קשר עם המחבלים:

"אני לא ביקשתי יותר מדי אוכל ומים. אם הייתי צמא התאפקתי, אם הייתי רעב התאפקתי... לא רציתי לתקשר איתם יותר מדי, רציתי לחכות שיעבור. יוסי ידע פה ושם ערבית, אז מה שהוא הבין הוא גם ניסה להסביר לנו. הוא גם הצליח לשפר את המצב: יוסי שכנע את המחבלים להפעיל לנו רדיו. עד הרגע שהייתה התלבטות אם להיכנס קרקעית או לא, עד לנקודה הזאת, היה לנו בעצם רדיו, אבל לא ידענו הכול - לא ידענו מה קרה עם המשפחות שלנו, מה קרה עם הקיבוץ, לא ידענו מה היה סדר הגודל".

על החזרה ארצה, הוא אומר:

"זה לחזור לחוף מבטחים, לקבל מחדש את כל מה שלא היה לך שם".