מחכים לחטופים: "אני סובלת כל רגע בשקט, כי אני יודעת שהכאב שלך גדול משלי"

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

"עכשיו אני יודעת לספר שאתה לא יודע שאני בחיים".

זה המשפט בו פותחת את הפוסט המרגש שלה זיו עבוד.

זיו כתבה פוסט שהוא מכתב לבן זוגה - אליה כהן - שחטוף בשבי חמאס. זיו עצמה שרדה את הטבח בשבעה באוקטובר בניסי ניסים בעודה במיגונית.

"מתוך עדויות של אנשים שהיו איתך בשבי, אני יודעת שאתה לא יודע מה עבר עלינו כאן ומה עשינו אפילו לא מעט כי היית מנותק לחלוטין", היא כותבת. "אתה לא יודע גם איך אני מחכה לך, איך כל יום שעובר בלעדייך או ללא עדכון הופך להיות קשה יותר ויותר.

"אני לא יכולה להסביר כמה זה כואב לדעת שאתה סובל, שאתה רעב, שקשה לך - אבל שאתה גם חזק. אני רוצה שתדע שבמשך כל התקופה הזו לא רק שהיית אזוק ברגליים, אלא גם בלבבות של כל מי שאוהב אותך. אני יודעת שמה שקרה וקורה לך בשבי הוא בלתי נתפס, שאתה עובר את אחד הדברים הקשים ביותר. וזה כל כך קשה להיות כאן, בלי אופציה להקל עליך, בלי יכולת לחבק אותך.

"לפעמים כל מה שאני רוצה זה רק את הרגעים הקטנים – את השיחות שלנו, את הצחוק, את כל הרגעים שלנו את הדברים הקטנים שעשו את החיים שלנו לכאלה יפים. אני סובלת כל רגע בשקט, כי אני יודעת שהכאב שלך גדול משלי. אני יודעת שאתה לא יודע שאני כאן מחכה, אבל אני לא מפסיקה לקוות ולחכות. כל יום. כל רגע. שתדע שהכאב שלך הוא גם שלי. אני אוהבת אותך, וכל הזמן הזה רק מגביר את הרצון שלי להביא אותך הביתה, עד שנוכל לחזור לחבק אחד את השני שוב, שנוכל להחלים ולהרגיש שוב חיים".

ארבל יהוד ששוחררה לאחרונה מהשבי כתבה מכתב אף היא. אביה הקריא אותו בועדת חוץ וביטחון.

"למדתי תוך חודש את השפה הערבית ושמעתי את מי שהחזיק בי מביעים שמחה על הפילוג בעם בשאלת שחרורם של בני הערובה", כתבה יהוד. "חשבתי שהם מפעילים עליי טרור פסיכולוגי כאשר הנושא של בני ערובה הפך לנושא פוליטי. לא האמנתי עד חזרתי לארץ ונחשפתי למציאות הקשה הזו.

"החזקתי 482 ימים מבלי שראיתי או שמעתי אף ישראלי, מאז שהופרדתי מאריאל בן זוגי 3 שעות אחרי שנחטפתי ועד שפגשתי את גדי (מוזס). אתם יכולים לתאר לעצמכם מקצת מהזוועות שעברתי בתקופת השבי שראיתם כולכם את יום שחרורי.

"למרות זאת חזרתי ממוקדת מטרה להציל את אריאל אהובי, דוד אחיו ויתר בני הערובה במסגרת המאבק לשחרורם ובמקביל לתהליך השיקום הארוך הצפוי לי. כבר בערב יום שחרורי בשיבא אמרתי לאבא: 'אבא אל תרפה. אני צריכה את אריאל כדי להשתקם'. ואבא ענה לי: 'לא חשבתי אחרת'".