מתי הולכים לבקר חולה, ומה עושים כשאי אפשר להגיע?

ביקור חולים הוא אחת המצוות שכולנו מכירים, אבל לא תמיד יודעים איך מקיימים אותה נכון. הנה עיקרי ההלכות, בשפה פשוטה

מישהו קרוב אליכם חולה, ואתם לא בטוחים: להגיע כבר היום? לחכות? מה אומרים בכלל? ומה אם אי אפשר להגיע פיזית? אלה שאלות שכל אחד מאיתנו פוגש במוקדם או במאוחר, ובמקרים כאלה כדאי לדעת מה אומרת ההלכה.

נתחיל מהחשיבות. חז"ל הדגישו את גודל המצווה ואמרו: "כל המבקר את החולה נוטל אחד משישים מחוליו". כלומר, הביקור לא רק עושה טוב לחולה מבחינה רגשית, אלא נחשב כמי שלוקח חלק ממה שהוא עובר. זו לא מצווה שמקיימים פעם אחת ונגמר העניין: אין שיעור כמותי למצווה, וניתן לקיים אותה פעמים רבות ביום, גם אצל אותו חולה.

ומה בעצם מטרת הביקור? לפי הטור, בעקבות הרמב"ן, באים כדי לבדוק אם החולה זקוק לעזרה בעניינים מסוימים, ולהתפלל עליו מתוך מה שרואים בצרתו. זה הלב של העניין: לא ביקור נימוסין של חמש דקות, אלא נוכחות שאכפת לה. לראות מה חסר, לעזור בפועל, ולבקש רחמים מהקב"ה. וכך גם מובא בדברי חז"ל: "כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה".

בין הפוסקים יש מי שהבינו שמי שביקר ולא התפלל על החולה לא יצא ידי חובה, ויש מי שחולקים על כך. מכל מקום, ברור שהתפילה היא חלק חשוב מהביקור, ולכן כדאי שלא תשכחו לבקש על החולה, בלב או בקול.

כדאי גם לדעת שהמצווה מתקיימת בדרכים שונות. מובא שיש דגש מיוחד על ביקור של מי שהוא "בן גילו" של החולה, שכנראה מעניק לו נחמה רבה יותר. ומי שרוצה להבין עד כמה רחבה המצווה, יכול ללמוד מדברי הרב הוטנר: "כל עזרה המוגשת לחולה בתורת חולה נכללת היא במצות ביקור חולים". כלומר, גם סיוע מעשי, כמו לדאוג למשהו שהחולה צריך, הוא חלק מהמצווה.

מאיפה לומדים את החובה? מצוטט שהמקור בגמרא במסכת סוטה, ויש המביאים בשם שיטה מקובצת את הדברים: "הוא מבקר חולים אף אתה בקר חולים". כלומר, אנחנו מתבקשים ללכת בדרכיו של הקב"ה, ולהיות שם בשביל מי שזקוק לנו, בלי לחכות שיבקשו.

ומעבר לדינים, מה שחשוב באמת, לדעתנו, הוא לבוא עם לב פתוח, לשים לב למה שהחולה צריך, ולהעניק לו תחושה שהוא לא לבד. לפעמים עצם הנוכחות, מילה טובה וחיוך, שווים יותר מכל דבר אחר שאפשר להביא.

מתי מבקרים, ואיך מתנהגים בחדר

לפי השולחן ערוך (יורה דעה סימן של"ה), קרובים וידידים רשאים לבקר מיד, ואחרים לאחר שלושה ימים. אם החולה במצב קשה, כולם רשאים לבקר מיד, ואין צורך לחכות.

גם בתוך החדר יש כללים. השולחן ערוך מורה שהמבקר לא ישב על המיטה או על כסא ספסל, אלא יתעטף וישב לפניו, כי השכינה שורה מעל ראשו של החולה. לכן נכנסים בכבוד, ביישוב הדעת, ובלי להתיישב בצורה שמזלזלת בקדושת המעמד.

ומה אם החולה סובל מאוד ואינו יכול לדבר? במקרה כזה, נכנסים לחדר החיצון ושואלים על צרכיו ומבקשים עליו רחמים. יש גם חולים שלא מבקרים אצלם, למשל מי שמתבייש במחלתו או מי שהביקור יטריח אותו. במקרים כאלה הולכים לביתו, אך לא נכנסים לחדרו, שואלים לשלומו ובודקים אם אפשר לסייע. זו דרך לכבד את החולה ועדיין לקיים את הרצון לעזור.

שאלה שעולה לא פעם: האם מותר, או אפילו צריך, לבקר חולה במחלה מדבקת? לדעת הרמ"א, מצווה לבקרו, למרות שיש קצת סכנה להידבק. כמובן שבמקרים מעשיים כדאי להתייעץ עם רב ועם הרופאים, ולפעול לפי ההנחיות, אבל חשוב לדעת שהמצווה לא נעלמת רק משום שיש חשש.

כשאי אפשר להגיע: ביקור בטלפון

בימינו מגיעות הרבה שאלות על ביקור בטלפון, ואין בכך פלא: אנשים גרים רחוק, חולים מאושפזים במקומות שאין אליהם גישה, ולפעמים פשוט אי אפשר להגיע. מה הדין?

ההלכה הבסיסית ברורה: מי שיש באפשרותו לבקר את החולה, צריך לעשות כך, ואינו יוצא ידי חובתו בשלמות בשיחת טלפון בלבד. ובדברי הרב משה פיינשטיין (אגרות משה א, רכג): מי שיכול לבקר את החולה בביתו אינו יוצא ידי חובתו בשיחת טלפון בלבד. הסיבה היא שבשיחת טלפון אי אפשר לטפל בצרכיו הגופניים של החולה, ולכן אם אפשר להגיע, כדאי להגיע.

אבל כשאי אפשר לבקר, לא מוותרים. לכל הפחות ידרשו בשלומו בטלפון, שכן אפשר לקיים בשיחה את מטרות הביקור: לברר את מצבו, להתפלל עליו ולשמח את רוחו. לדברי הרב פיינשטיין, בשיחת טלפון נשארת השתתפות בצער ותפילה, ולכן יש בשיחת טלפון משום מצוות ביקור חולים.

מה אומרים בשיחה כזאת? אין נוסח קבוע שמצאנו בעניין, אבל המטרות ברורות: שואלים לשלומו, מקשיבים, מנסים להרים את רוחו, ומבקשים עליו רחמים. מי שנוהג כך, מקיים בפועל את עיקר העניין גם כשהמרחק גדול. ובכל מקרה של ספק, או כשהמצב מורכב, כדאי לשאול רב.

וכדאי לזכור: גם מי שלא יכול לבוא בגופו יכול להיות שותף. אפשר לקרוא תהילים, להתפלל בלב, ולהתעניין בשלום החולה דרך בני משפחתו. כל אחד מוצא את הדרך שלו, ובלבד שלא נשארים אדישים לצערו של מי שחולה, ושלא שוכחים אותו גם אחרי שהביקור הראשון הסתיים.

לסיכום, אלה הדברים שכדאי לזכור: אם אפשר, מגיעים. קרובים וידידים מיד, אחרים אחרי שלושה ימים, ובמצב קשה כולם מיד. נכנסים בכבוד, עוזרים בפועל, ומתפללים. ואם אי אפשר להגיע, מתקשרים, שואלים, מעודדים ומתפללים.

ובסוף, כדאי לזכור שהתפילה היא חלק מהמצווה. בואו נקדיש כמה דקות ונאמר תהילים לרפואת החולים בעם ישראל, ובמיוחד לאלה שאנחנו מכירים, ונזכה לשמוע בשורות טובות.