"בבקשה, אני אימא לילדים": החטופה ששוחררה אך בעלה עודנו בשבי חמאס

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

"הלכתי והבאתי סכין גדולה מהמטבח. יאיא צחק עלי. ואז שמענו יריות והתחלתי קצת לבכות. אז הוא אמר לי 'מה פתאום, זה הנגמ"ש שלנו'. הוא רץ החוצה לעזור. אחרי 15 שניות הוא חוזר, והוא צועק לי 'תישארי בממ"ד, כל הקיבוץ מפוצץ מחבלים'".

כך מספרת בראיון לתוכנית "עובדה" מירב טל שחזרה משבי החמאס לאחר 53 ימים בשבי, אך בעלה - יאיר (שמכונה "יאיא"), נותר שם.

באותה שבת קשה הם ערכו קידוש עם הילדים, וכשיאיר יצא לעזור בחוץ, ואז רץ חזרה לממ"ד, המחבלים דלקו אחריו.

"הם שמעו את הצלצול. ניתקנו מהר", משחזרת מירב. הכדורים חדרו את דלת הממ"ד ויאיר נפצע.

"פתאום שומעים 'בום' מטורף. לא ראיתי כלום. ראיתי עשן. נשכבנו שנינו על הרצפה. הרגשתי שאני נשרפת בגוף והחזקנו ידיים ואמרתי לו (ליאיא) 'תשחק אותה מת', הם מרימים אותי, ואני ממשיכה לשחק אותה מתה".

המחבלים הבינו שמירב עודנה בחיים, והיא ביקשה מהם:

"אני ביקשתי ממנו, בבקשה, אני אימא לילדים. אני צועקת לו (ליאיר): 'אל תתנגד להם', והוא צועק לי 'אני עומד למות'. וככה הפרידו בינינו".

ברכב אליו הובלה היא פגשה את חברת הקיבוץ המבוגרת, עדה שגיא.

"כשהגענו לשם, (המחבלים) אמרו לי 'מה זה? איפה הצבא? ישן? הלך לישון?'. זה היה כישלון שהתביישתי בו. הם שאלו: 'איפה הצבא?' ואני לא יודעת מה להגיד. אתה מת מפחד. אני בכלל לא קולטת שזה קורה. וגם, כשהכניסו אותי לאיזה מקום, הייתי בטוחה שהצבא תיכף בא לקחת אותי. אין מצלמות או משהו? כאילו, זאת אני, רואים שזאת אני. הייתי בטוחה, יום-יומיים, שולפים אותי".

מירב מספרת על התנאים הקשים בשבי:

"בהתחלה הכול היה. יש מים לשתייה, מים מהברז, אחרי שבועיים כבר לא היה מים. היה לנו מן כיסא ללא משענת שהיו לו 36 משבצות והיא (עדה) סידרה את זה יפה כזה שאנחנו באנו בשביעי. ככה ידענו תאריכים, ימים, הכול. ועדה הייתה המחשב. הם היו שואלים אותנו אפילו מה התאריך היום.

"ידעתי להוציא את המיטב מהמצב שאני נמצאת בו, יותר לרכוש אמון, להראות שאני סומכת. שאם אתה הולך אני מפחדת, אני שמחה שאתה פה. דברים כאלה. אתה רוכש אמון לאט-לאט. באיזשהו שלב, הסכימו לנו לשמוע קצת רדיו, שזה אחרי הרבה זמן, ואני לא שומעת מילה על החטופים. הייתי ממש נכנסת מתחת לשמיכה, ומתחילה לרעוד. חלמתי שאני בשתי מיטות ואחותי הקטנה שוכבת לידי. ואני שומעת צעדים הולכים על חצץ. ואז באים ארבעה. אני שמעתי את הצעדים, זה עושה רעש. ואני בפחד אימה. כשלפעמים הייתה מתחילה להתנמנם הייתי מרגישה שתופסים אותי, ואני נחנקת, כאילו אין לי אוויר. מתוך שינה צעקתי. הייתי מדברת מתוך שינה. נשברת ובוכה. ואומרת בעברית: 'אני משתגעת! תוציאו אותי מפה'. אני מרגישה שאני משתגעת. אני רוצה לצעוק".

עוד היא מוסיפה:

"בוא תשב בבית שלך, בלי פחד ואל תצא 53 יום. ולא רק אל תצא, אני אביא לך את האוכל, אני אדאג לך כשתרצה ללכת לשירותים, תדפוק בדלת לפני שאתה רוצה. אני מחליטה עליך רק. איך זה? וגם לא בטוח שאני אשאיר אותך באותו בית, ואני אספר לך שמדינת ישראל שהיא לא כזאת לחוצה עליך ופתאום אתה שומע הפגזות. סתם תפחד רק אבל לא תמות. בוא אני אבטיח לך שלא תמות ונראה איך תרגיש".

גם יגיל ואור - בניו של יאיר - התגלו באחד הימים במסתור בו היא הוחזקה.

"הוא פתאום צועק 'מאיו, מאיו!', וזה היה סרט. התפרקתי. התחבקנו. הוא סיפר לי בחמש דקות הכול. נתתי לו את המקום שאני ישנתי בו, וכל הלילה אנחנו מסתכלים אחד על השני. זה היה קשה".

יגיל ואור השתחררו, וכמה ימים לאחר מכן גם היא. יאיר עודנו בשבי:

"זה עוד לא נגמר. חזרנו אנחנו, אבל יש עוד מישהו שחסר בחוליה. ברגע שאתה יודע מה זה להיות שם...אני אומרת אולי, הוא קצת צוחק איתם, מדבר ערבית. אבל אני כל הזמן זוכרת את הפציעה. היא לא הייתה קלה. אם טיפלו בו או לא, אנחנו לא יודעים. אז זה עדיין לחיות בפחד הזה".