אימו של החטוף מגלה מחדש את הדתיים והחרדים: "פחדתי מהם, ופחדתי שיהפכו אותי בכוח לכמותם"

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

"ניסיתי להבין מה תהיה המטרה של הנסיעה הזאת", היא כותבת. "12 שעות במטוס צפוף, ג'ט לג ועייפות למשך שבוע ימים. מה הערך שאני יכולה להוסיף פה?".

איריס הוזמנה לתת הרצאות בקהילות היהודיות בארה"ב, והתלבטה אם להיעתר לבקשה.

לבסו, החליטה לטוס, ואת החוויה שלה היא מתארת במילים מרגשות:

"מי שמארחים אותי פה הם אנשי חב"ד, יוסף וחנה ליפסקר, אנשים שבגלגול קודם, לפני השביעי לעשירי, הם היו מגזר שהוכלל אצלי כדוסים, אלו שלוקחים לי כספים, שונאים אותי ואת מה שאני מייצגת, אטומים כלפי הזהות של בני משפחתי. בקיצור - אנשים שהם לא כמוני ולעולם לא יהיו כמוני. פחדתי מהם, ופחדתי שיהפכו אותי בכוח לכמותם". 

אך פתאום היא גילתה את הזוית האמיתית של אותם אנשים:

"ריקי והרשי הכט היו הראשונים שאליהם הגענו בקונטיקט - אנשים מדהימים שאירחו אותנו הכי יפה שיש. הרגשתי חיבור מיידי לאנשים האלה. אחריהם שורה ארוכה של רבנים מבתי חב"ד שונים בכל איזור ניו יורק, שמחפשים איך להתחבר חזרה אלינו, עם ישראל.

"'ואהבת לרעך כמוך' - אני מתרגלת את המשפט הזה יום יום. מוצאת חיבורים עם אנשים ומרגישה שאין שום שיפוטיות כלפי מי שאני, ללא סימני דתיות כלל. וללא שיפוטיות כלפי תובל שנמצא איתי פה".

באופן שמעלה צמרמורת היא מסכמת: 
"תודה יותם, שאתה מאפשר לנו להתחבר, להוריד סטיגמות ומחסומים".

בעבר סיפרה בראיון לערוץ 7:

"לא ציפיתי. ידעתי ששבעה מאפשרת לאנשים לשכוח ולא להיות עסוקים בכאב הגדול הזה. ביום שני קברנו את יותם וביקשנו שיתחילו לבוא ביום שלישי, ובעשר בבוקר כשפתחתי את דלת הבית ראיתי שמחכים לי למטה 500 אנשים. כל הרחוב היה מלא אנשים. הייתי בהלם. לא הבנתי מה קורה ואז התחילו הגיע מכל קצות הארץ, אנשים שאני לא מכירה, והמסר של כולם היה קודם כל תודה לי ולבעלי על היכולת שלנו להיות מלאי אופטימיות ותקווה במשך שבעים יום, על הפרספקטיבות על החיים ועל היכולת להישאר בשמחה גם לאחר אירוע כל כך קשה. היום יש לי מפה גדולה בבית עם הרבה סיכות. הרגשתי שאני מקבלת חיבוק ענק שלא רק אני קיבלתי. אימהות של חיילים ומשפחות הגיעו כדי לחבק להשתתף ולהיות ביחד. אין דבר כזה בשום מקום בעולם".

כל הטרגדיה של מות בנה היא משתפת:

"זה לא משהו שמתעורר אצלי כתגובה. כל דבר יכול לגרום לכעס, אבל אצלי לא מדובר ברגש שימושי. אני מרגישה אכזבה, עצב, כאב מאוד גדול ופספוס, בעיקר כשאני מסתכלת בתמונות והכאב מאוד גדול, אבל הוא לא מתבטא בכעס שמשמעותו גם האשמה. כשאני מאשימה מישהו אני נותנת לו הזדמנות להיות זה שמשפיע על הרגשות שלי וכך לא אני אחראית על הרגשות שלי אלא מישהו אחר. אז אם האשם הוא נתניהו או מישהו אחר המשמעות היא שהוא יהיה גם אחראי על הרגשות שלי, ואת זה אני לא נותנת לאף אחד. רק אני משפיעה על עצמי ובוחרת איך להרגיש. כל הדרך של אותם שבעים יום הייתה בחירה. איך לבחור בכל רגע לא להיות קרבן של הסיטואציה".

עוד היא מוסיפה:

"כאנשים שהם חלק מעם ישראל אנחנו סוחבים את הסיפור מיום לידת האומה, ומי שהוא חלק מעם ישראל יש בו עוצמות אחרות. אדם שנלחם בשביל העם והמדינה שלו, כמו בעלי שהיה חייל בשיריון ונתקל בירי דו צדדי במלחמת לבנון, יודע מה חייל מרגיש כשקורה דבר כזה, וגם הוא מבין שזה לא רק הסיפור שלנו. היה כאן גם החייל שירה וגם לו יש חיים וגם הוא בן אדם. זו היכולת להסתכל מעבר לילד שלי שנפגע, כי גם החייל שירה נפגע, ומה עם אימא שלו שיודעת שהוא נפגע? איך היא ישנה בלילה? זו יכולת לראות מעבר לאירוע הספציפי משהו יותר כוללני ולהבין שאנחנו במלחמה על קיומנו הפיזי וקיומנו כעם ביחד".

"יש דרכים שונות לבחור לראות את הדברים והדרך שבה אני רואה את הדברים מגנה עליי ומאפשרת לי לראות אורות בדרך, כמו האורות של העם שלנו והטוב שאני מקבלת בדרך. המסר לחיים הוא שהמציאות היא לא שעכשיו שחור ובעוד שנתיים אצא מהשחור אל האור, אלא שיש שחור ובתוכו יש אור באמצע. בכל אותם שבעים יום המסר שלי היה להמשיך לראות אור כשהבן שלי בבור, לבחור בין האור לבור, וזה מצריך עבודה קשה.

"הגענו לשבעה באוקטובר כשכל אחד מאיתנו נעול בקונספציה שמפלגת בינינו וכל אחד התבצר בעמדות שלו. אני אישית פחדתי שהולכים להפוך אותי לאישה חרדית עם שמלה ארוכה... היה רכיב של הסתה, חלקו בתקשורת, וכיום אני רואה איך התקשורת לוקחת דברים, מוציאה מהם את החלקים המפלגים ומפיצה החוצה. התקשורת צריכה להיות מאוד בררנית ולחשוב לאן המסר שהיא מוציאה נוחת, על איזה אוזניים המסר נוחת והאם הוא מפלג או מאחד". 

עוד היא מספרת:

"בנוסף אני פונה לכל אדם ששומע אותנו, האוטומט שלנו הוא להתבצר במוכר ולהתנגד למשהו החדש. בימי השבעה כאישה חילונית ראיתי שהגיע אליי רב מירושלים ששמע על המקרה ובא לומר לי תודה, סיפר שיש לו שני בנים מגויסים וביקש ממני ברכה. כמעט התעלפתי. שאני אתן ברכה לרב? מי אני? הייתה כאן התקרבות של שני עולמות ומאוד שמחתי עליה, ואני מאוד רוצה שהיא תמשיך. לא מעניין אותי אם יש לך או אין לך כיפה על הראש, מאיפה באת ואיפה אתה גר, אבל מעניין אותי שאפשר יהיה להתקרב מתוך ויתור על משהו שהיה מוחזק אצלנו לפני השבעה באוקטובר".