האם לפי היהדות מותר לשמוח בנפילת האויבים שלנו?

השמחה הגדולה שמציפה כל יהודי ששמע על חיסול האויבים הרוצים לכלותנו, מעלה שאלה גדולה: האם לפי היהדות מותר לשמוח בנפילת אויב?

בספר משלי נכצבו שני פסוקים הקשורים לעניין זה: "בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" ו- "וּבַֽאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּֽה".

הפוסקים השונים מפרשים באופנים רבים את הסתירה הנובעת מפסוקים אלן. נביא את חלקם:

האדמו"ר מפיאסצנא והרב אורי שרקי סוברים שמי שבאופן אישי סבל מהאדם הרשע שנהרג וסבלו באופן אישי מהרוע שלו - רשאים לשמוח במפלתו, אך מי שלא חווה את הדברים באופן אישי - לא רשאים לשמוח.

לפי דעת ה"משך חכמה" אדם פשוט רשאי לשמוח, אך אדם שיש לו רמה מוסרית גבוהה יותר יצטער על אובדן הבריות ויזדהה עם צער ה' על כך.

ישנה גישה נוספת שמתירה שמחה על כך שלאחר מות אדם רשע קטן הרוע בעולם, ואורסרת שמחה על מות אויב ספציפי.

ר' יעקב עמדין סובר שמותר לשמוח במי שמרד או התכוון למרוד בה' ואבד, אך אסור לשמוח במות חוטא רגיל.

הרב בנימין זאב אומר כי בעת שלום אין לשמוח על מות אויב, אך אם עת מלחמה היא זו - וודאי יש לשמוח ואף על מנת לחזק את רוח הלחימה והמורל.

גישה נוספת סוברת שמותר לשמוח באם הנופל הוא נוכרי, אך אם האדם הוא מישראל, אף על פי שרשע - אין לשמוח.

גישה נוספת טוענת שיש לשמוח אם נפילת האויב היא מוחלטת כי היא מביאה השפעה טובה לעולם, אך אם הנפילה זמנית - אין לשמוח.

ה'פסיקתא דרב כהנא' וה'בית יוסף' סוברים כי יש הבדל בין שמחה לרינה: "שמחה"היא מופרזת והיא אסורה, אך "רינה" היא שמחה שיש בה איפוק ומביעה הקלה ורווחה והיא מותרת.