אמונה וביטחון

שלחו שמות בחינם לברכת הכנים בכותל בחול המועד סוכות ותזכו ששמכם יוזכר ע''י רבני מוקד תהילים ארצי במעמד העצום!לחצו כאן >>>

"וחרה אפי בו ביום ההוא, ועזבתים והסתרתי פני מהם... ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (דברים לא, יז)
 
בפסוק זה ניתן להבחין בשינוי קל, אך משמעותי, בין תחילתו לסופו. בתחילתו נאמר "ומצאוהו רעות רבות וצרות", ואילו בסופו נאמר "מצאוני הרעות האלה", ואילו הצרות לא הוזכרו כאן. מה פשר הדבר?
 
קודם כל נבהיר, מה בין "רעה" ל"צרה". ניתן לומר, שההבדל טמון במלה עצמה: "רעה" הוא הרע בעצמו, ואילו "צרה" הוא הלחץ הנפשי, ההרגשה שצר לו ואין לו מקום לברוח ממצבו האומלל. וכך תרגם אונקלוס "רעה - בישיא", ו"צרה - עקן", שמעיקים על האדם.
 
אדם הנקלע לצרה, צריך להתמודד בשתי חזיתות. קודם כל הוא חייב לפתור את הבעיה בעצמה, הוא חייב למצוא רפואה למחלה, כסף לשלם חובות, זיווג לצאצאיו וכו'. ומעבר לזה, עליו להתמודד עם מועקה כבדה, הרגשת חוסר אונים, ייאוש, דכאון, המתלווים למצבים כאלה.
 
פעמים רבות אנו עדים לכך, שאדם סובל עשרת מונים יותר מן המצבים הנפשיים שאליהם הוא נקלע, מאשר מן הבעיה מצד עצמה. ובעוד שמבחינת המצב עצמו ניתן להושיע, או לפחות להקל עליו, הרי את הבעיה הנפשית אין אדם אחר יכול לפתור מלבד הוא בעצמו.
 
כך פירש החסיד יעב"ץ את הפסוק "רפאני השם כי נבהלו עצמי, ונפשי נבהלה מאד, ואתה ה' עד מתי" (תהלים ו). דוד המלך מזכיר כאן את מחלת הגוף "כי נבהלו עצמי", ואת מחלת הנפש "ונפשי נבהלה מאד".
 
על המחלה הגופנית הוא מבקש "רפאני השם" אך כאשר "נפשי נבהלה מאד" הוא אומר "ואתה ה' עד מתי!". "כי הגוף הנדכה בחלייו - יסבלהו הרוח ויעמידהו על עמדו; אבל אם הרוח גם הוא נדכה, מי יכול לסבול החולי..."
 
ה"צרה", שברון הרוח שבאדם, הוא ביסודו של דבר תוצאה של פגם באמונה. אדם מרגיש את עצמו עזוב ובודד באסונו, משום שאין הוא מאמין שהקב"ה הוא זה ששלח לו את כל זאת. אבל אם היה מאמין באמונה שלמה שהכל בידי שמים, וה' משגיח עליו גם במצב זה על כל צעד ושעל, אזי הצרה כבר אינה צרה, הוא כבר לא יהיה שבור ורצוץ, ויתגבר על היאוש הפוקד אותו.
 
על זה אמר דוד המלך: "גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע כי אתה עמדי". כי כשאני מאמין ש"אתה עמדי" בכל מצב, אז לא אירא לי כל רע.
 
עתה מובן הפסוק שלפנינו: "ומצאוהו רעות רבות וצרות". בתחילה יש כאן רעות וצרות, האדם מרגיש שהוא בודד ואין עוזר לו, אך אחר כך "ואמר ביום ההוא על כי אין אלוקי בקרבי" - הוא מכיר ויודע שהרעות לא באו במקרה, הן מכוונות מהשם מסתיר את פניו ממנו, ואם כן כבר בא להכרה שהגם שיש כאן הסתר פנים מכל מקום הרי הקב"ה משגיח מרחוק, ואין הוא עזוב לנפשו, וממילא "מצאוני הרעות האלה", כבר אין כאן צרה אלא רעה בלבד. (ע"פ אבי עזרי, הקדמה לספר נשים)