שליחי חב"ד בקטמנדו נאלצים לעזוב: "לא רוצים שהמקום יהיה בית ליהודים"

חזקי וני ליפשיץ מוכרים כי הם שליחי חב"ד בקטמנדו, הפועלים שם כבר 20 שנים ומקרבים רחוקים.

לאחרונה, האנטישמיות במקום עלתה והם נאלצים לעזוב את ביתם ולפרק את בית חב"ד באיזור.

בפוסט שפירסמה ברשת החברתית, כותבת חני:

"הימים האחרונים לא פשוטים לחזקי ולי. יודעים מה? עזבו אתכם ממכבסת מילים. 
ימים קשים.
כן, אנחנו בתוך משבר
אבל אנחנו  לא עוזבים את השליחות.
אנחנו כאן. ונשארים כאן בקטמנדו
אבל..
אחרי שנים רבות  שהבית הספציפי הזה היה מפעל חיינו-
מקום של שבתות, חגים, דמעות, חיבוקים,
ושיחות שנמשכו עד שנגמר כבר הלילה 
אנחנו מוצאים את עצמנו אורזים את הכול אל תוך ארגזים 

ומחפשים מקום חדש.

וכמה השקענו בבית הזה..שלכם ושלנו. וואו.

פתאום להתחיל את הכל מחדש. 
איזה חתיכת שיעור בענווה זה..
 
למה זה קורה?
בחודשים האחרונים הרגשנו ממש איך הלולאה הולכת ומתהדקת סביבנו.
עוד בקשה מבעל הבית , ועוד דרישה, ועוד מגבלה ועוד גזירה..

 אלה היו חודשים של סיוט.

בהתחלה התבקשנו להסיר את כל השלטים בעברית-
כדי שלא יראו שיש כאן נוכחות יהודית.. שלא יחשדו בו מאיראן שהוא מרגל ..
ובמקביל הדרישות הכלכליות הלכו והועלו, שוב ושוב,
עד לנקודה שבה כבר לא היה אפשר לעמוד בהן כלל.

לאט לאט היה ברור לנו שמובילים אותנו למקום אחד:
שהמקום הזה?
לא רוצים שהוא יהיה בית ליהודים.
שהנוכחות שלנו כאן?
מיותרת. מפריעה.

וזה כאב.
כי מאחורי כל זה עמדה תחושה ברורה של אנטישמיות,
כזו שאי אפשר היה עוד להתעלם ממנה.

ואז הגיע הרגע שבו נאמר לנו בפירוש:
לעזוב. עכשיו.

וככה, כמעט בלי אוויר לנשימה, אורזים הכל אל תוך מחסן גדול שמצאנו במהירות הבזק בשכונה שנקראת בלאג'ו.
ובודקים בלי הפסקה אופציות למקום חדש.

אנחנו עומדים עכשיו מול קירות ריקים,
ואני אומרת לעצמי בשקט:
איך עוזבים בית 
שהוא בכלל כל כולו נשמה?!
אוף.
חזקי אומר שה-כ-ל לטובה (מפתיע מישהו?)
ולי יש רק דמעות בעיניים..

מבטיחה להמשיך לעדכן
ותודה שאתם חלק מהשליחות שלנו".