שנה אחרי שאבא נפטר, החלטתי לעשות לו תיקון. זה מה שקרה לי בדרך

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>

זהו סיפור אישי על אדם שהחליט, שנה אחרי פטירת אביו, לעשות לו תיקון נפטרים שלם. לא מתוך ידע, אלא מתוך אהבה וגעגוע. בכתבה הזו הוא מספר על ההחלטה, על מה שהיא דרשה ממנו, ועל הדבר הבלתי צפוי שקרה לו בדרך: לא הנפטר השתנה, אלא הוא.

הסיפור מובא כאן כדי לתת מילים למה שהרבה אנשים מרגישים ולא יודעים לבטא. אם איבדת מישהו יקר, אולי תמצא בו משהו מעצמך.

השנה הראשונה עברה, והשקט היה הכי קשה

אבא נפטר בקיץ. בשנה הראשונה היה לי מה לעשות. הלכתי לבית הכנסת, אמרתי קדיש, ספרתי את הימים. הטקסים החזיקו אותי. הייתה מסגרת, היה סדר, והיה תירוץ טוב לקום בבוקר ולעשות משהו בשבילו.

ואז עברה שנה. אמרתי את הקדיש האחרון, ופתאום הכול נעצר. לא ידעתי מה עושים עכשיו. הרגשתי שהקשר היחיד שנשאר לי איתו עומד להיגמר, ושמהיום אבא הולך להפוך לזיכרון רחוק במקום לאבא. השקט הזה היה קשה לי יותר מהשבעה.

יום אחד אמרתי לעצמי משפט פשוט: אני לא רוצה להפסיק לעשות בשבילו. אני רק צריך למצוא איך.

ההחלטה: לעשות לו תיקון שלם

לא ידעתי הרבה. ידעתי שיש דבר כזה תיקון נפטרים, שמעתי את הביטוי "עילוי נשמה", אבל לא ידעתי מה בדיוק עושים. התביישתי לשאול. הרגשתי שכולם יודעים חוץ ממני.

התחלתי לברר בזהירות. גיליתי שזה לא דבר אחד גדול ומסובך, אלא הרבה דברים קטנים שמצטרפים: אמירת תהילים, לימוד לזכרו, צדקה בשמו. גיליתי שאפשר להקדיש לימוד של פרק לעילוי נשמתו, ושאפשר לקבוע צדקה קבועה על שמו. וגיליתי משפט של חכמים שלא יצא לי מהראש, "ברא מזכה אבא", הבן מזכה את האב. הבנתי שיש לי תפקיד. שאבא עדיין צריך אותי, וזה דווקא ניחם אותי.

החלטתי לעשות לו תיקון שלם. לא רק פרק פה ושם, אלא משהו מסודר, רציני, שאני עומד מאחוריו.

הדרך לא הייתה חלקה

לא הכול הלך חלק. היו ימים שהתחלתי לומר תהילים ולא הצלחתי להתרכז, והמילים פשוט עברו לי מול העיניים. היו ימים שכעסתי, על המחלה, על הזמן שלא הספיק, על דברים שלא הספקנו לומר אחד לשני. לפעמים הלימוד לזכרו פתח דווקא את הגעגוע במקום לסגור אותו.

אבל המשכתי. קבעתי לעצמי פרק קבוע ביום, גם כשלא התחשק לי, וצירפתי את שם אבא לתיקון מסודר שבו אמרו עליו תהילים ולמדו לזכרו. שמתי מטבע בקופת צדקה כל בוקר על שמו. בהתחלה זה היה כמו חובה, ולאט לאט זה הפך לפגישה. כל בוקר, רגע אחד, רק אני והוא.

מה שקרה לא היה מה שציפיתי

חיכיתי לאיזה סימן. חלום, רמז, משהו שיגיד לי שאבא קיבל את מה שעשיתי. ואולי זה קרה ואולי לא, אני לא יודע. אבל הדבר האמיתי שקרה היה אחר לגמרי: אני השתניתי.

הגעגוע לא נעלם, אבל הוא הפסיק לשרוף. במקום להרגיש שאיבדתי את אבא, התחלתי להרגיש שאני עדיין איתו, שיש בינינו עכשיו שפה חדשה. כל פרק תהילים היה כמו שיחת טלפון. כל מטבע של צדקה היה כמו לחיצת יד. גיליתי שהקשר לא נגמר במוות, הוא רק שינה צורה.

והכי מפתיע: התחלתי להיות אדם קצת יותר טוב. בזכותו. דברים שאבא היה אומר התחלתי לעשות בעצמי. הבנתי שהתיקון הכי גדול שעשיתי לו הוא שהמשכתי אותו בתוכי.

למה אני מספר את זה

אני מספר את זה כי אני יודע שיש עוד אנשים שמרגישים את מה שאני הרגשתי. שעברה השנה, שהשקט קשה, שלא יודעים מה עושים ומתביישים לשאול. אז הנה, ממני אליכם: אתם לא צריכים לדעת הכול. אתם רק צריכים להחליט שאתם לא מפסיקים לאהוב.

תתחילו בדבר אחד. פרק תהילים, מטבע, דקה של לימוד. ואם אתם רוצים לעשות תיקון שלם ולא יודעים איך, יש מי שיעזור לכם לסדר את זה כמו שצריך. אני נעזרתי, וזה היה אחד הדברים הכי נכונים שעשיתי.

אבא, זה בשבילך. וזה גם, בלי שידעתי, היה בשבילי.

רוצים לעשות תיקון לזכר יקירכם?

אם הסיפור הזה נגע בכם, ואתם מרגישים שגם אתם רוצים לעשות תיקון לעילוי נשמת מי שאהבתם, מוקד תהילים כאן כדי ללוות אתכם. אנחנו דואגים לאמירת תהילים, לימוד וצדקה לעילוי הנשמה, ועושים את התיקון כראוי גם כשאתם לא יודעים מאיפה להתחיל.