למה נוהגים ללכת לקברי הורים וצדיקים לפני ראש השנה

רבים נוהגים לעלות לקברי הורים וצדיקים בימים שלפני ראש השנה. הנה מאיפה הגיע המנהג הזה, ומה באמת עומד מאחוריו

ימים אחדים לפני ראש השנה, נוהגים רבים בעם ישראל לעלות לקברי הורים, רבנים וצדיקים ולהתפלל שם. זה לא מנהג שהתפתח סתם כך במרוצת הדורות. מדובר במנהג עתיק, עם מקורות ברורים בהלכה ובכתבי המקובלים, שממשיך ללוות את עם ישראל דור אחר דור.

המקור המפורש למנהג נמצא אצל הרמ"א, בהגהתו לשולחן ערוך אורח חיים (סימן תקפא סעיף ד), שם נכתב שיש הנוהגים ללכת לבית הקברות בערב ראש השנה ולתת שם צדקה לעניים. הרמ"א לא המציא את המנהג הזה יש מאין - הוא תיעד מנהג שכבר היה קיים בקהילות ישראל, ונתן לו מקום קבוע בפסיקת ההלכה. מאז ועד היום, מנהג זה הפך לחלק בלתי נפרד מסדר היום של רבים לפני כניסת השנה החדשה, בין אם הולכים לקבר של הורה או סבא שנפטרו, ובין אם נוסעים לקברו של רבי או צדיק מוכר.

אבל השורש של הרעיון עתיק בהרבה מהרמ"א. עוד בתלמוד, במסכת תעניות (טז ע"א), מסופר שבעת עצירת גשמים היו יוצאים לבית הקברות, וטעם אחד שניתן לכך הוא כדי שהמתים יבקשו רחמים על החיים. ובמסכת סוטה (יד ע"א) מסופר על כלב בן יפונה שעלה להשתטח על קברי האבות וביקש מהם שיתפללו עליו שינצל מעצת המרגלים. שימו לב שכלב פנה שם באופן ישיר אל האבות עצמם - נקודה שנשוב אליה בהמשך, כשנדבר על הדעות השונות בהלכה לגבי אופן הפנייה הנכון. כך או כך, הרעיון שיש ערך מיוחד לתפילה במקום מנוחתם של אנשים גדולים, וכי דווקא שם התפילה מתקבלת ביתר שאת, מלווה את העם היהודי כבר מתקופת התנ"ך.

למה דווקא ליד קבר, ולא בבית הכנסת או בבית? כאן נכנס לתמונה הטעם המרכזי שמלווה את המנהג לאורך הדורות: זכות הצדיקים הקבורים במקום מסייעת לקבלת התפילה. הרעיון הזה חוזר, בגרסאות שונות, גם אצל חז"ל וגם אצל פוסקי ההלכה מהדורות המאוחרים יותר. אבל יש הבדל חשוב בין הדעות השונות בשאלה למי בדיוק פונים כשעומדים על הקבר, ובאיזו לשון ראוי להשתמש - שאלה שמעסיקה פוסקים לאורך דורות רבים, ושיש לה חשיבות מעשית ממש עבור כל מי שעומד ליד קבר ומבקש לפתוח את פיו בתפילה. יש בהלכה יותר מדרך אחת להבין מה בדיוק המשמעות של "זכות הצדיקים" הזו - וזה בדיוק מה שנברר עכשיו.

מה מותר לבקש, וממי - ההלכה למעשה

בנקודה הזו יש חשיבות גדולה לדייק, כי קל מאוד לטעות. המהרי"ל, מגדולי פוסקי אשכנז ומהמקורות המרכזיים למנהגי ערב ראש השנה, הדגיש שההולך לבית הקברות צריך להיזהר שלא לבקש מהמתים עצמם שיתפללו עבורו, אלא לפנות בתפילה רק אל ה'. אותה עמדה מופיעה גם אצל בעל ה"חיי אדם", שכותב שיש להתפלל לקב"ה שיעשה חסד בזכות הצדיקים שנפטרו, ובמשנה ברורה, המנסח זאת כך: "אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מהשי"ת בזכות הצדיקים". כלומר, לפי הדעה הזו, הכתובת לתפילה היא תמיד ה' לבדו - הצדיק הוא ה"זכות" שמלווה את הבקשה, לא מי שאליו פונים.

מנגד, יש בהלכה גם דעה מקילה יותר, המובאת בשם הפרי מגדים ובשם המהר"ם שיק, ולפיה מותר לבקש מהצדיקים שהלכו לעולמם שהם עצמם יתפללו בעדנו לה'. ההיגיון מאחורי גישה זו הוא שהצדיקים, גם לאחר פטירתם, נקראים "חיים" מבחינה רוחנית, ופנייה אליהם אינה נחשבת פנייה אל המתים במובן האסור. בין כך ובין כך, שתי הדעות מסכימות שהתפילה בסופו של דבר מכוונת לקב"ה. בפועל, בין אם נוקטים בגישה המחמירה ובין אם בגישה המקילה, מנהג העולם מדורי דורות הוא לבקש מהצדיקים שימליצו טוב בעדנו לפני הקב"ה, וטוב לאדם להמשיך במנהג אבותיו.

הטעם שמאחורי המנהג - מה אומרת הקבלה

מעבר להלכה, יש למנהג גם עומק קבלי משמעותי. בספר הזוהר, בפרשת שמות, נכתב שלולי תפילת הצדיקים לא היה קיום לבני האדם בעולם הזה - כלומר, לתפילתם של הצדיקים, גם לאחר מותם, יש כוח מיוחד להחזיק את העולם. רבי חיים ויטאל, מגדולי תלמידי האר"י הקדוש, כתב בספרו "שער הגלגולים" שטוב ללכת על קברי הצדיקים ולהתפלל עליהם. ובספר "קב הישר", שחיבר רבי צבי הירש קיידנובר, מובא שהקדוש ברוך הוא גזר שנשמות הצדיקים ישכנו בקרבת קבריהם לטובת עם ישראל, ושהן שומעות את תפילותיהם של המבקרים.

יש גם קשר מעניין בין המנהג לזמנים אחרים שבהם נהגו ללכת לקברי צדיקים. בכתבי האר"י הקדוש, בספר "שער רוח הקודש", מוזכר שהזמנים המיוחדים ללכת לקברי צדיקים הם ערב ראש חודש או ט"ו לחודש, מכיוון שאלו ימים של הכנה מיוחדת. מכאן אפשר להבין גם את ההיגיון שמאחורי ההליכה לבתי העלמין דווקא בערב ראש השנה - יום ההכנה הגדול ביותר בלוח השנה היהודי, הרגע האחרון לפני שנפתחים ספרי החיים. תיעוד רבני מפורט למנהג העלייה לקברי צדיקים קיים כבר מהמאה האחת עשרה, מה שמראה עד כמה שורשי המנהג עמוקים ומושרשים בעם ישראל.

בסופו של דבר, המנהג הזה לא נועד להחליף את התפילה האמיתית שבלב, אלא לחזק אותה. הביקור על קברי הורים או צדיקים בימים שלפני ראש השנה הוא רגע של עצירה, של התבוננות, ושל בקשה כנה מהקב"ה שיזכור אותנו לטובה בזכות מי שהלכו לפנינו. מי שיכולים לנסוע - שילכו. ומי שלא נמצאים ליד קבר, יכולים תמיד לפתוח ספר תהילים ולומר כמה פרקים בלב שלם, כי בסופו של דבר זו התפילה עצמה שממשיכה ומחזקת את הקשר בינינו לבין ה', בכל מקום שבו נאמרת.

מי שנוסעים בימים הקרובים לקבר של הורה, סב או סבתא, או לקברו של צדיק שהם קשורים אליו, כדאי שידעו שהם ממשיכים שרשרת ארוכה מאוד. אותה שרשרת מתחילה עוד בימי כלב בן יפונה, עוברת דרך פוסקי ההלכה לדורותיהם, ומגיעה עד אלינו, לימים שלפני ראש השנה של השנה הזו. אין כאן שום פעולה מאגית ואין הבטחה לתוצאה מסוימת - יש כאן הזדמנות להיפגש עם עצמנו, לזכור מאיפה באנו, ולבקש מהקב"ה בלב שלם שיזכור אותנו לחיים טובים, בזכות מי שהלכו לפנינו ובזכות מעשינו שלנו.

ולכן, בין אם יוצאים החוצה לבית העלמין ובין אם נשארים בבית, ראוי שכולנו ניקח רגע בימים האלה, נפתח ספר תהילים, ונאמר כמה פרקים לעילוי נשמת מי שיקרים לנו ולזכות כל עם ישראל. זו הדרך הפשוטה והנגישה ביותר להתחבר לאותו רעיון עמוק שעליו דיברנו כאן - תפילה מהלב, שמבקשת רחמים וחיים טובים לקראת השנה החדשה.