שמירת הלשון

הלכות לשון הרע כלל ח - יא
 וְגַם אֵין חִלּוּק בְּאִסוּרוֹ, בֵּין אִם הסִפּוּר הָיָה לִפְנִי אֲנָשִׁים, שֶׁאֵינָם קְרוֹבָיו שֶׁל הָאִישׁ, שֶׁהוּא מְסַפֵּר עָלָיו אוֹ לִפְנִי קְרוֹבָיו. וַאֲפִלּוּ אָח עַל אָחִיו אֵצֶּל אָבִיו, גַּם כֵּן לָשׁוֹן הָרָע גְּמוּרָה הִיא. וַאֲפִלּוּ אִם הוּא מְכַוֵּן בַּסִפּוּר, ((כה)) כְּדֵי שֶׁקְּרוֹבָיו יוֹכִיחוּהוּ עַל זֶה, גַּם כֵּן אָסוּר, דְּהָיָה לוֹ לְהוֹכִיחוֹ תְּחִלָּה בֵּינוֹ לְבֵין עַצְּמוֹ, וְלֹא לֵילֵךְ תֵּכֶף וּלְסַפֵּר קְלוֹנוֹ, אִם לֹא שֶׁהוּא מְשַׁעֵר שֶׁתּוֹכַחְתּוֹ לֹא תּוֹעִיל לוֹ, אָז מֻתָּר. ממה שכתוב ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, וכונת יוסף היתה כדי שיעקב אביהם יוכיחם כמו שכתבו המפרשים, ואעפ''כ נענש מדה במדה כמו דאיתא במדרש *. הגה''ה: ואף שיש לדחות ראיה זו ולומר, דלכך נענש יוסף משום דטעה בזה, ועל פי האמת לא היתה שום עולה עליהם כמו שכתבו המפרשים, אף על פי כן הדין שבפנים הוא אמת, ועיין לקמן בכלל י' בבאר מים חיים סק''ז. 

הלכות לשון הרע כלל ח - יב
 וְדַע עוֹד, דְּאִסוּר לָשׁוֹן הָרָע הוּא אֲפִלּוּ אִם מְגַנְּה אוֹתוֹ בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָל שֶׁכֵּן אִם מְגַנֵּהוּ בִּפְנִי נָכְרִים, דַּעֲוֹנוֹ גָּדוֹל הַרְבֵּה יוֹתֵר, כִּי מִלְּבַד שֶׁהוּא מְבַזֶּה כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל וּמְחַלֵּל כְּבוֹד שָׁמַיִם עַל יְדֵי זֶה, עוֹד הוּא גּוֹרֵם בָּזֶה רָעָה רַבָּה לַחֲבֵרוֹ, כִּי אִם יְסַפֵּר עַל חֲבֵרוֹ בִּפְנִי יִשְׂרָאֵל עִנְיַן גְּנוּת, לֹא יַחְלִיט תֵּכֶף לִדְבָרָיו, אֲבָל אִם יְסַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל בִּפְנֵי נָכְרִי, שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל הַזֶּה הוּא רַמַּאי וּמְאַנֶּה לַבְּרִיּוֹת וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, יַחְלִיט תֵּכֶף לָזֶה וִיפַרְסֵם דָּבָר זֶה בִּפְנִי כֹּל, (וּכעֵין זֶה אִיתָא בַּתּוספות בְּבָבָא בַּתרָא דַּף ל''ט, בַּמֶּה שִׁפֵּרשׁוּ הַנָּפְקָּא מִנַּה בֵּין לָשׁון הָרָע, למִחָאָה, עַיֵּן שָׁם) וִיסֻבַּב לוֹ הֶזֵּק וְצַּעַר מִזֶּה. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא הוֹלֵךְ וּמַלְשִׁין עַל יִשְׂרָאֵל בִּפְנִי נָכְרִים, בְּוַדַּאי עֲוֹנוֹ גָּדוֹל מִנְּשֹא, כִּי הוּא נִכְנָס עַל יְדֵי זֶה בִּכְלַל הַמַּלְשִׁינִים, וְדִּינוֹ שָׁוֶה לְאֶפִּיקוֹרֵס וְהַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה וּבִתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁגֵּיהִנֹּם כָּלֶה, וְהֵם אֵינָם כָּלִים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶכֶת וואשׁ הַשָּׁנָה {דף י"ז}, עַל כֵּן צָּרִיךְ כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִזֶּה עַד מְאֹד. וּמִי שֶׁעוֹבֵר עַל זֶה וְהוֹלֵךְ וּמַלְשִׁין * עַל יִשְׂרָאֵל בִּפְנֵיהֶם, הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ חֵרֵף וְגִדֵּף וְהֵרִים יָד בְּתוֹרַת משֶה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וּבְמוֹ שֶׁנִּפְסָק בְּחֹשֶן מִּשְׁפָּט {סימן כ"ו}. כמו שידוע, שיש אנשים שוכרין עדים ומעלילין על חבריהן להוציא ממונם שלא באמת ובישר בפני שופטי המלכות. (הגהה זו, כנראה, מחמת הצנזורה).