דבר תורה לפרשת ויצא

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

כתוב בפרשת השבוע "ויאהב גם את רחל מלאה", ביאר רבי משה לייב מסאסוב זי"ע שרואים מפסוק זה שהתורה אומרת לאדם 
שמעלת מידת השמחה עדיפה על הבכיה, שכן אמרו חז"ל  "שערי דמעות לא ננעלו",
ומשמע שאין בכוחה של בכיה לפרוץ ולשבר את השערים אלא שאינם נעולים מפניה ותמיד פתוחים ,
אך מידת השמחה גדולה היא כל כך שפורצת כל מחיצות ומשברת דלתות נחושת ומגדעת בריחי ברזל.
והנה "לאה" מרמז על ענין הבכיה, וכמו שכתוב (כט יז) 'ועיני לאה רכות' שבכתה שלא תיפול בחלקו של עשו, א"כ "רחל" מרמז על השמחה,
והפסוק בא לומר 'ויאהב גם את רחל מלאה', כלומר ש'שמחה' אהובה  לפני המקום יותר מ'בכיה'.
 
וכדי להגיע למידת השמחה בעבודת השם העיצה שתמיד ישאל האדם את עצמו מה יכול אני לעשות ועכ''ז איני עושה?! דהיינו, תביעתך מעצמך תהא כמה יש ביכולתי לעשות ועכ''ז איני עושה, ובזה אכן תבוא בתביעה על עצמך, כי היצר נותן לאדם לתבוע מעצמו מה שיכולים אחרים, ורואה הוא מה שאחרים משיגים ותובע מעצמו כמו כן מבלי להתבונן אם הוא בכלל בר יכולת וכישורים לכך או לא. 

וכמו כן התביעה צריך שתהא לפי הענין של האדם בעת ההיא כפי יכולתו עתה לעשות ולפעול, ולא שיתבע עתה מעצמו מה שיכל פעם והיום אינו יכול בשום אופן. אלא יתבע מעצמו מה יכול אני לעשות עתה ואיני עושה, כי היצר מדמה לאדם שאין שווים כלום מעשיו, אחר שלדעתו אינו רואה ברכה ותוצאות כפי שחפץ ורוצה הוא לרצות. 

וכך כותב הרב דסלר זצ"ל בספר ''מכתב מאליהו'' ("אם חושב אדם לעשות - מוטב. אבל החושב לגמור מלאכתו - זה אפיקורסות, לא עליך המלאכה לגמור, כי אי אפשר לאדם לגמור כלל. אדם נולד באמצע ענין ומסתלק באמצע ענין, ואין ''גמירה'' בגדר אדם כלל. ועל כן אין לו לחשוב חשבונות בעבודתו בעולמו כמה יבנה ויגמור ויתקן. המציב לו תכלית כזו - טועה, כי התכלית - עבודת ה', עמל - ''נפש עמל עמלה לו'' - וכל מעשה ומעשה בעבודת ה' הוא הוא התכלית. והיודע להעריך זאת הוא הצדיק והוא תמיד בשמחה, כמש''נ ''ולישרי לב שמחה''. 
 
 
שבת שלום
 
הרב מנדל