"אנחנו ננצח!": הרבנים על חשיבות עוצמת הרוח

בידיעות אחרונות פורסמו דבריו של הרב חיים סבתו תחת הכותרת "התנערי מעפר קומי":
"מכת אויב קשה ואכזרית הוכינו. היגון עמוק. האבל הכאב והצער שורטים את הלב כמעט ללא נשוא. העיניים בדמעות נמלאו. מוסיף על כך הכעס והאכזבה הקשה מהמחדלים, מוסיף לכך העצבות שתפילותינו ותחינותינו בימים הנוראים לא שברו מחיצות שמים, ושמחת התורה הפכה לאבל. 
אבל אנו חייבים לזכור: עצבות אינה דיכאון וכאב אינו ייאוש.
עצבות וכאב יכולים להיות אבני בניין, ואילו ייאוש משתק הוא, ודיכאון הרסני הוא. אדם צריך להכיל בתוכו כאב וצער עמוק עם יכולת התנערות מעפר, וגילוי תעצומות רוח.
 לא תעצומות הנובעות מיהירות מטופשת, ומגאוות שכרון כוחי ועוצם ידי, אלא הנובעות מהרוח הפנימית של עמנו. תעצומות הנובעות מאמונה עמוקה. 
ובפרט לקראת מערכה עם כוחות רשע, תעצומות הרוח הכרחיות לניצחון. אל ירך ליבנו, אל נערוץ ואל נחת. 
אני זוכר את עצמי כטנקיסט צעיר בקרבות הבלימה ביום הכיפורים. כשהגענו לימחי"ם ונוכחנו במצב הנורא, הוכינו בהלם, נמלאנו כעס ואכזבה וכאב אבל מיד הנחנו לכל אלה, נמלאנו כוחות חיים ועוצמה פנימית אדירה, והחלטנו להילחם יחד בכל ליבנו ללא מורא וללא פחד להצלת עמנו ולהכניע את אויבינו. והם הכוחות שעמדו לנו. 
אדם נבחן בשעת משבר, ואומה נבחנת בשעת משבר. בשעה קשה יכול הוא ליפול חלילה למעמקי הייאוש, ויכול הוא להתנער כארי מעפר, ולשאוב בענווה כוח ותעצומה מהרוח הפנימית, מהמוסר והאמונה של עמנו. בכל דור ודור עמדו עלינו אויבים אכזריים להשמידנו, וצור ישראל וגואלו מצילנו מידם.
עין במר בוכה ולב אמיץ . 
ליבנו נקרע מכאב אחינו בני הדרום, אבל רוחנו איתנה להתנער מעפר, להילחם ולנצח ולקומם יחדיו את מדינתנו היקרה בשלום ושלוה. 
התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי".

בערוץ 7 פורסמו דבריו של הרב יוני לביא תחת הכותרת "6 מחשבות בעקבות טבח שמחת-תורה":

"קיווינו שהחג הזה לא ייגמר לעולם. שנמשיך להיאחז בתקווה שהצופרים הרעישו בגלל תקלה טכנית והשמועות הנוראיות הן פייק ניוז.

אבל אחרי ההבדלה נאלצנו להתעדכן בחדשות ולגלות שהמציאות גרועה מחלום בלהות.

ברגע הראשון היינו בהלם.

אבל השעות חלפו ואל התודעה החלו לחלחל המספרים, התמונות והזוועות...

אז הנה, יומיים אחרי, 6 מחשבות על טבח שמחת-תורה תשפ"ד ולאן ממשיכים מכאן הלאה:

1. "על חטא שחטאנו לפניך בזחיחות הדעת"

כן, עפנו על עצמנו.

התפארנו ביכולות הצבאיות והטכנולוגיות של צה"ל הכביר וזלזלנו בכוחו של האויב. שפכנו מיליארדים על מחסומים תת קרקעיים ועל אמצעי תצפית משוכללים.

בסוף נעצו בנו את הסכין בלב דרך פרצות פשוטות בגדר.

בשוך הקרבות נהיה חייבים לעשות חשבון נפש נוקב על המחדל הגדול ולצאת ממנו עם הרבה יותר צניעות וענווה.

2. חילול כבוד ישראל

אנשי הצבא מדברים על אובדן ההרתעה אבל עמוק מזה יש כאן השפלה עמוקה של כבודם של ישראל. העם החזק שיום חגו הפך למרמס ונשיו וילדיו נלקחו כצאן לטבח בידי פראים צמאי דם.

את הכבוד הזה נהיה חייבים להשיב ולזכור שכבודנו הוא כבודו של הקב"ה ששמו נקרא עלינו.

3. להסתכל לרוע בעיניים

לאנשים טובים (כמונו) קשה לדמיין שיש בעולם רוע צרוף.

עם ישראל תמיד אהב להשלות את עצמו שהצד השני רוצה בשלום כמותו, ורק צריך למצוא את הנוסחה הנכונה שתספק את האינטרסים של שני הצדדים.

לא קלטנו שאנחנו מתמודדים מול נאציזם.

מול רשעות מזוקקת שהופכת מסיבת טבע לטבח המוני עם 250 גופות ושעוברת מבית לבית לרצוח אנשים במיטתם.

איך מתמודדים עם רוע כזה?

לתנ"ך יש לכך תשובה אחת: תמחה את זכר עמלק מתחת השמים. לפוצץ, לנתץ, למחוץ. "עד כלותם".

להראות לעולם ולכל הזאבים האחרים שלוטשים בנו מבט מהצד: בעל הבית השתגע והיאהוד האלו יכולים להיות ממש קטלניים.

4. "נקום נקמת דם עבדיך השפוך"

אני יודע, אנחנו לא אוהבים לדבר על נקמה. זה נראה לנו ברבארי ופרימיטיבי.

אבל מה לעשות שריבון העולמים מכונה "אל נקמות השם", ומול מעשי אכזריות נוראיים, להמשיך בדרך ה'הכלה' זו התאבדות.

חייבים להפנים ששיטת ה'סבבים' היא שחיתות מוסרית ואיוולת גם יחד.

כי מול נחש צפעוני הרוחש בביתנו ומכיש באכזריות את ילדינו יש רק אופציה אחת: לרוצץ את מוחו ולנקום את דמם השפוך של בנינו, בנותינו וטובי חיילינו.

5. מי שבורח מעזה – עזה רודפת אחריו

לפני 18 שנה מדינת ישראל הפנתה עורף לעזה. היא עקרה משם אלפי מתיישבים והכריזה: אין לי חלק ונחלה באדמה הזו.

אבל הנסיגה הזו התפוצצה לנו בפנים.

ומתברר שכמו שהארץ הזו שייכת לנו, כך אנחנו שייכים אליה. גם אם נחליט לנטוש אותה - היא לא תרפה מאיתנו. נגלה בדרך הקשה שאם אנחנו לא נזרים בה מים חיים היא תשרוץ נחשים ועקרבים, ונהיה מוכרחים לשוב אליה, לטהר אותה ולהתחבר אליה מחדש.

6. האם נדע להתווכח?

בשנה האחרונה הרשינו לעצמנו פריבילגיה לא נורמאלית: להתווכח עד זוב דם על נושאים כמו עילות משפטיות והרכב וועדות, ולא קלטנו שברגעים אלו ממש מישהו חופר מנהרת טרור מתחת הרגליים שלנו והבניין כולו עומד להתמוטט עלינו.

האם בתום הקרבות נדע לנהל את המריבות שלנו באופן מכבד וחכם יותר? זוהי השאלה הגדולה.

ולסיום, למרות כל מה שאמרנו והשאלות שנותרו פתוחות – אנחנו בטוחים בדבר אחד: אנחנו ננצח!".