באתר N12 פורסם חלק מיומן שכתבה דלית רם - אשר היא ומשפחתה פונו מניר עוז בדרום.
היא כותבת על הרגשות הקשים, הפחד והחששות מהעתיד לאור אירועי המלחמה:
"עד ל-7 באוקטובר גרנו אני, בעלי ושלושת ילדיי - אורי בן 9, ליאור בן 7 ואורן בת 4 - במקום ירוק ופסטורלי, מלא במשפחות צעירות. היה בו צחוק ילדים, מסורות, חגים וקהילה איכותית שגדלה משנה לשנה. רק בשנים האחרונות התחלתי את דרכי כעצמאית, ובחודשים האחרונים השקעתי את כל זמני ביצירת והפקת פסטיבל לנשים ואימהות, שהיה אמור להתקיים ממש כמה ימים אחרי כן.
באותו סוף השבוע, עשיתי אתנחתא קלה והתעסקתי בהכנות לקראת יום ההולדת של אורי בני. הכנו עוגה, ארגנו משחק "חפש את המטמון", בישלנו מאכלים שאורי ביקש. הכול היה מוכן לקראת יום ההולדת שהייתה אמורה להתקיים באותו יום שבת, 7.10.
בשבת התעוררתי מוקדם. הכנתי לעצמי קפה, ופתאום, אזעקת צבע אדום. אנחנו רגילים לאזעקות בקיבוץ. לא ידענו שהפעם מדובר באזעקה שתחלק את החיים של כולנו ל"לפני ואחרי".
כשאני חושבת על 12 שעות האימה בממ"ד עולים לי תמונות, משפטים ובעיקר קולות. רגעי אימה ופחד שבחיי לא הרגשתי. "אימא, אני לא רוצה למות ביום ההולדת שלי", אמר לי אורי, רגע אחרי שהמחבלים השתלטו על הקיבוץ, רגע לפני שהגיעו לבית שלנו.
אני זוכרת איך אורן הקטנה התחילה לצעוק כשהמחבלים נכנסו ואיך הנחתי את ידי על פיה כדי שלא תדבר והיא נעלבה והלכה לישון. זוכרת איך חיבקתי חזק את אורי וליאור, ובו זמנית סימסתי לחברים ולמשפחה שיצילו אותנו. אני זוכרת איך בעלי עמד על המשמרת והחזיק את הידית של דלת הממ"ד חזק ולא נתן למחבלים לפתוח אותה כשניסו לפגוע בנו.
אני זוכרת שכל מה שרציתי זה לעטוף את הילדים, להשאיר להם תחושה של ביטחון ואמון בעולם. הבנתי שהפעם זה שונה, הפעם זוהי פרידה מהמקום שבו גדלו כל חייהם. מהחפצים שליוו אותם, מאנשים שהיו ואינם, מהתמימות והילדותיות, פרידה מגן עדן שביום אחד הפך למרחץ דמים.
יותר משלושה שבועות עברו מאז אותו יום. עכשיו אנחנו מתחילים לעכל ולנסות לראות איך מתחילים לבנות את החיים מחדש.
יום ראשון, 29.10
זה מגיע בלי שום הכנה מראש, אני נמצאת בחדרי בבית המלון באילת, יושבת עם הלפטופ החדש שקנה לי בן דודי כששמע שהמחבלים גנבו לי את הלפטופ שהיה בתוכו כל העסק שבניתי בשנים האחרונות - האימונים האישיים, הסטיילינג הטיפולי, הסדנאות ופסטיבל ה"פסטימאמא" שיצרתי. אני ממלאה פרטים על עצמי במחשב החדש כדי שאוכל להשתמש ביישומים. עד שאני מגיעה לשורת הכתובת, וקופאת. אני לא יודעת מה להקליד... מה לעזאזל אני כותבת ככתובת? ניר עוז? אילת? ואז זה מכה בי בשיא העוצמה - אני פליטה. כולנו פליטים.
אני מתחילה להרגיש את דקירות הלב, מתקשה לעכל שזה המצב. שאין יותר קיבוץ ובית לחזור אליו. איך אפשר לתפוס את זה בכלל? איך ייתכן שביום אחד בלי הכנה מראש התהפכו לנו החיים ואיבדנו אנשים יקרים ואהובים שהיו חלק מנוף ילדותי וחלק בלתי נפרד מחיינו? הכול צף ואני מתחיל לחשוב על החטופים מהקיבוץ שעדיין שם, חושבת על שירי ביבס חברתי שנמצאת בשבי ועל ילדיה הג'ינג'ים שאני כל כך אוהבת, איך היא מסתדרת שם? מה עם בעלה ירדן?
אני חושבת על עדה וחנה, אימהות של חברות בנות קבוצה שהיו כמו אימהות של כולנו. חושבת על כל האימהות מהקיבוץ שהילדים שלהם שם, אני רואה את הכאב הגדול שלהן, את הזעקה שוברת הלב, ומתפללת שיחזירו את כולם, שידליקו קצת אור בתוך האפלה שכולנו שרויים.
יום שני, 30.10
לאן מכאן?
בערב מתקיימת פגישה למשפחות הצעירות בקיבוץ, שיחה שמדברת על התחושות לגבי ההמשך. אני יודעת משיחות עם רבים מהתושבים והחברים שהרוב חוששים ולא רוצים לחזור יותר לקיבוץ - וכך גם אנחנו מרגישים.
אחת התחושות הקשות שעברנו הייתה הפגיעה בביטחון, התחושה שהופקרנו, שאנחנו לבד בהישרדות אישית. אני מגיעה לשיחה בחשש גדול: לפי המתווה, אנו צפויים לעבור לקריית גת כקהילה ל-12-8 חודשים, משם לעבור למגורים של שנתיים בקרווילות במועצה אזורית בני שמעון - ואז לחזור לניר עוז.
אני, בעלי והילדים אוהבים את ניר עוז. אבל אנחנו יודעים שלא נחזור יותר לגור שם. הקרע הוא עמוק ומבחינתנו לא ניתן לאיחוי. התחושות בשיחה קשות, הרוב רוצים להישאר כקהילה, אבל לא בניר עוז. התחושה העיקרית היא שכולנו צריכים בעיקר עוד זמן - לעכל, להפנים, להחלים, לאסוף את השברים, להתאבל על מי שהיה ואינו ולבנות מחדש את החוסן האישי שלנו ושל הילדים.
יום שלישי, 31.10
אנחנו מסיימים לאכול ארוחת בוקר במלון, הבנים הגדולים הולכים קצת יותר מוקדם למסגרות הבלתי פורמליות שסידרו להם פה. היום צריכה להתקיים שיחה להורים על החינוך. אני ובעלי קמים והולכים לכיוון הלובי עם אורן הקטנה ופתאום רואה את כולם רצים - אזעקה פה באילת.
לוקחים אותנו למרחב מוגן במלון יחד עם כל מי שהיה לידנו. ליאור ואורי לא איתנו. אנחנו מנסים להשיג אותם, אורי מדווח שהוא במרחב מוגן עם המדריכים. את ליאור לוקח לנו זמן להשיג עד שאנחנו מקבלים סימן שהוא בסדר ובמקום מוגן. יש היסטריה באוויר, בכי של אימהות. יש בממ"ד טלוויזיה ואני רואה בחדשות כותרת "התרעה על חדירת כלי טיס עוין באילת". אני מנסה להישאר רגועה אבל מרגישה מבפנים צמרמורות ורעידות בכל הגוף, חשש גדול שנעבור שואה נוספת פה.
אני מבינה כמה איבדנו כל אחיזה בביטחון, כמה פתאום הכול פרוץ - תחושה שמעתה הכול יכול לקרות. תסריט האימה הכי הכי גדול שגם בסיוטים הכי גדולים שלי לא דמיינתי - קרה. מי מבטיח שזה לא יקרה שוב? אנחנו יוצאים מהממ"ד. הגוף שלי נרגע, אבל המועקה עדיין קיימת. היא לא תעזוב בקרוב".
