עין לא נותרה יבשה: החטופה מייה שם בירכה הגומל לאחר שיחרורה

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

אל בית הכנסת "אבני החושן" שנמצא בשוהם אירע מעמד מרגש ביותר שלא הותיר עין אחת יבשה.

מייה שם - שהוחזקה בשבי חמאס ושוחררה ברוך ה' - הגיעה יחד עם משפחתה כדי לברך ברכת הגומל.

הקהל שר שירי חיזוק והאירוע היה מרגש ביותר.

בין הייתר, בעצרת שנערכה אתמול (מוצ"ש) עבור תמיכה במשפחות החטופים, הוקרנו עדויות של חלק מהשבויים ששוחררו.

כך נאמר בעדויות:

"שמי מרגלית מוזס, בת 77 מקיבוץ ניר עוז. ב-7 באוקטובר חטפו אותי והורידו אותי למנהרות בעזה. בלילות אני חייבת להיות צמודה למכשיר חמצן, ולקחתי אותו איתי לעזה כדי שאני אוכל לישון. אחד המחבלים, שהתעצבן עלי, לקח ממני את המכשיר למרות שאמרתי לו שזה החמצן שלי. דיברתי איתו בערבית והוא הבין את המשמעות, אבל לא היה לו אכפת. 49 יום לא ישנתי. היה קשה מאוד. היו קשיים נפשיים, היו קשיים פיזיים, וכל יום שעובר זה נעשה יותר ויותר קשה. להיות חטופה במנהרות, זה מצב בלתי נסבל. חייבים להחזיר את האנשים כמה שיותר מהר".

עדות נוספת היתה של עדינה משה:

 "חזרתי משבי החמאס, אבל השארתי שם את החברים הטובים שלי מקיבוץ ניר עוז. כולם מבוגרים מאוד עם מחלות רקע קשות וללא תרופות מתאימות. כשהייתי שם, מצב המזון שם הלך והתדרדר. הגענו בסופו של דבר לאכילת אורז בלבד. אני מתחננת ומבקשת: אנא, עשו הכל למען שחרורם, גם כדי שאני אוכל להשתקם. עד שהם לא יחזרו, אני לא אוכל להשתקם".

"גרתי בניר עוז, ומשם לקחו אותי אחרי שהשכיבו אותי על הרצפה של הטרקטור", כך סיפרה אופליה רוטמן. "בגלל שהייתי לבד, הייתי כמעט בלי אור וכמעט בלי אוכל. האוכל הזכיר לי את השואה. אכלתי חתיכות פיתה ושמרתי לי שיהיה לי מה לאכול למחרת. אני מבקשת שתעשו יותר בשביל שכולם יצאו מהר מהר. הימים מאוד קשים, יום אחד זה כמו שבוע שלם שם".

מיה ואיתי רגב הוסיפו אף הם:

"הימים שם עוברים כמו נצח, הימים שם קשים מאוד. אם זה הרעב, אם זה הגעגוע למשפחה, אם זה המנטליות הקשה, התנאים הקשים. כל יום שם הוא כמו גיהנום, פחד לא נורמלי, אפס שינה. בלילה, הגעגועים מטורפים וחוסר הידיעה פשוט מפחיד. יש לנו חבר בשם עומר שאני מאוד מתגעגע אליו. עומר עדיין שם, ואני יודע מה הוא עובר שם ואני יודע איזה פחד יש שם".