שורדת השבי: "הייתי לבד, במנוסה מתמדת, בפחד מוות"

בעצרת החטופים נארונה סיפרו כמה שורדי שבי על התקופה הנוראית בשבי חמאס.

נעמה לוי אמרה:

"במהלך התקופה הנוראה והבלתי נתפסת הזאת סיפרו לנו ששכחו אותנו, אבל אני לא האמנתי. ידעתי שנלחמים עליי, כי במוצאי שבתות, כשהרשו לי לראות טלוויזיה - ראיתי אתכם. בכיכר הזאת. שם, בשבי, ראיתי אלפים עומדים כאן עטופים בדגלים, צועקים, שרים, מחזיקים בתמונות חטופים, גם שלי. גרמתם לי להרגיש שאני לא נשכחתי.

"הייתי לבד. רק אני והשומרים שלי. במנוסה מתמדת, בפחד מוות. לפעמים ימים שלמים בלי אוכל, ומעט מים. באחד הרגעים לא נשאר לי כלום. אפילו לא מים. למזלי, התחיל לרדת גשם. השובים שלי הניחו סיר מחוץ לבית שבו הוחזקתי, והגשם מילא אותו. שתיתי ממי הגשמים האלו, שהספיקו גם לסיר אורז - וזה מה שהחזיק אותי.

"יותר מהכול הפחידו אותי ההפצצות. הן באות במפתיע, בהתחלה שומעים את השריקות, מתפללים שזה לא ייפול עלינו, ואחר כך - הפיצוצים, רעש בעוצמות שמשתק את הגוף, והאדמה שרועדת. כל פעם מחדש הייתי בטוחה שזה הסוף שלי. זה אחד הדברים הכי מפחידים שחוויתי שם".

באחת הפעמים אכן חלק מהמבה בו שהתה קרס: "למזלי, הקיר שעליו נשענתי לא התמוטט, וזה מה שהציל את חיי".

אמו של מתן צנגאוקר, עינב, שעדיין מוחזק בשבי, אמרה:

"ביום שני, אחרי שקיבלתי את תמונת המודיעין על מתן שלי, לא הצלחתי לעמוד על הרגליים. קרסתי. לא הצלחתי לאכול במשך יממה שלמה, נאבקתי בשביל לנשום. הוא יושב בפינה ליד שולחן עץ שבמנהרה, לא מסוגל לאכול בגלל התכווצויות בבטן, הוא כמעט שלא מדבר מהדיכאון, מתקשה להחזיק כוס מים בגלל מחלת ניוון שרירים. יום אחרי יום הוא שומע את ההפצצות, המנהרה רועדת, אולי קורסת - והוא לבד, מרגיש ששכחו אותו".