מי נחשב כופר שאין מצווה לאהוב אותו?

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

בטורו הקבוע בעיתון "בשבע" פרסם הרב אליעזר מלמד תשובה לסוגיה האם חובה עלינו לאהוב כל אחד מישראל, גם כאלו שהם כופרים וחוטאים.

המאמר עם לפניכם:

"שאלה: האם מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' חלה על כל ישראל, כולל יהודים שחוטאים בעבירות או כופרים ביסודות האמונה?

תשובה: ככלל, מצווה לאהוב כל אדם מישראל, ואפילו אם היה עובר עבירות רבות מחמת תאוותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נקרא 'פושע ישראל' ונענש עליהן, אבל לא יצא מכלל ישראל, שיש להם חלק לעולם הבא. וחובה לאהוב אותו ולחמול עליו, ולקיים כלפיו את כל מצוות האחווה שבין בני ישראל. המוציא חוטאים כאלו מכלל ישראל, הרי הוא נוהג ב'דרך המינים' ('פרק בהלכות ציבור', מאמרי הראיה עמ' 58). יתרה מזו כתב הרמב"ם (אגרת השמד) שאפילו מי שהמיר את דתו מחמת הלחץ, אף שחטא חטא חמור, נשאר בכלל ישראל ויש לקרבו ולא לדחותו, הואיל ולא החליט בבחירה חופשית לעזוב את ישראל. אומנם חוטאים שהוציאו את עצמם מכלל ישראל, וקבעו בעצמם שאינם חלק מעם ישראל, אין חובה לאהוב.

הרמב"ם: הכופרים ביסודות האמונה יצאו מכלל ישראל

כתב הרמב"ם שבנוסף למוציאים את עצמם מכלל ישראל, גם מי שבחר לכפור באחד משלושה עשר עיקרי האמונה, "הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא 'מין' ו'אפיקורוס' ו'קוצץ בנטיעות', וחובה לשונאו ולהשמידו, וכל מצוות גמילות החסדים שבישראל לא חלות עליו. ועליו הוא אומר (תהילים קלט, כא): הלוא משנאיך ה' אשנא" (פירוש המשנה סנהדרין י, א. וכן בהלכות רוצח יג, יד; עבודה זרה ב, ה; ממרים ג, ב).

דבריו מבוססים על הברייתא (ראש השנה יז, א), שהמינים, האפיקורוסים והכופרים בתורה ובתחיית המתים נידונים לדורי דורות בגיהינום, ואין להם חלק לעולם הבא. לדעת רמב"ם בכלל המינים, האפיקורוסים והכופרים בתורה כלולים הכופרים בי"ג עיקרי האמונה.

אומנם דינם כישראל מהתורה

אף שלרמב"ם צריך לשנוא את הכופרים באחד מהעיקרים, גם הרמב"ם מודה שהם נחשבים כישראל, ולכן הם יורשים את הוריהם כישראל (רמב"ם נחלות ו, יב), ופוטרים את היבמה מן הייבום בחליצה (יבום וחליצה א, ד), ואם התחתנו כדת משה וישראל, קידושיהם תקפים (אישות ד, טו). אלא שהואיל וכפרו באחד מהעיקרים - אין להם חלק לעולם הבא, ובכל הנוגע למצוות האחווה יש להתייחס אליהם כאילו יצאו מכלל ישראל.

לדעת רבים הכופרים לא יצאו מכלל ישראל

אומנם רבים מחכמי ישראל סברו שהטועה בחלק מעיקרי האמונה, נשאר בכלל ישראל לעניין מצוות האחווה ויש לו חלק לעולם הבא. וכן כתב הראב"ד שרבים מישראל, ובהם גם חכמים גדולים, טעו לחשוב שאפשר לייחס ביטויים גשמיים לה', ואין לטעון שבעקבות זאת יצאו מכלל ישראל, אלא יש להם חלק לעולם הבא (השגה להל' תשובה ג, ז). וכן דעת הריא"ז (קונטרס הראיות סנהדרין צ, א). וכן כתב הרדב"ז (ד, קפז) שהטועה באחד העיקרים מחמת עיונו המוטעה, אינו נחשב ככופר אלא כאנוס, הואיל וכך עלה לו בעיונו. וכן דעת התשב"ץ (אוהב משפט ט), והרמ"ק (פרדס רימונים א, ט). וכן דעת רוב הפוסקים להלכה. כפי הנראה, לדעתם רק מי שהמיר את דתו לעבודה זרה יצא מכלל ישראל לעניין מצוות האחווה. ואף הוא עדיין נקרא בן אצל ה', וכל דיני ישראל חלים עליו (עיין שו"ת הרשב"א א, קצד; רמב).

הוכחה מהיחס לרבי הילל שכפר בביאת המשיח

כיוצא בזה כתב רבי יוסף אלבו (ספר העיקרים א, א), שלא ייתכן שהכופר בביאת המשיח, שלדעת הרמב"ם היא העיקר השנים עשר, נחשב כמי שיצא מכלל ישראל, שכן בתלמוד (סנהדרין צט, א) מובאת דעת האמורא רבי הילל, שאמר: "אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה". הגיב על דבריו רב יוסף: "שרא ליה מריה לרבי הילל", כלומר ימחל ה' לרבי הילל, שטעה בדבריו. ואם רבי הילל נחשב ככופר שיצא מכלל ישראל, מדוע הובאו דבריו בתלמוד? ואם הביאו את דבריו כדי לדחותם, מדוע במקום להגדירו ככופר שצריך לנדותו ולהחרימו, כיבדו אותו בתואר 'רבי'? מכאן שגם הטועה בדברים חמורים נחשב כחלק מכלל ישראל שצריך לכבדו.

דיון נוסף בדעת הרמב"ם

רבים אכן הבינו בדעת הרמב"ם שגם מי שבירר את השקפתו ביושר, והגיע למסקנה הסותרת את אחד העיקרים, דינו ככופר שיצא מכלל ישראל ויש לשונאו (אברבנאל, ראש אמנה יב; מרכבת המשנה חעלמא הל' תשובה ז, ג; וכן עולה ממורה נבוכים א, לו). על הבנה זו ברמב"ם כתב מרן הרב קוק שדעת רוב הפוסקים שלא כרמב"ם. עוד כתב מרן הרב קוק (שמונה קבצים א, ל-לב) ש"כל זמן שאותו המגשם לא יעשה לו פסל ותמונה, הרי לא גמר את מחשבתו", ולכן עמדתו אינה "נכללת בשם עקירה ויציאה מן הדת".

אולם יש אומרים שגם הרמב"ם סובר כרוב חכמי ישראל, וכפי שכתב רבי דוד שירירו (מסלוניקי, נפטר בתק"ח) ב'משנה כסף' (הלכות תשובה ג, ז): "יש לומר דרבינו לא קרא 'מין' אלא למכוין למרוד בהקב"ה וליכנות אצלו שהוא בעל גוף ובעל תמונה". אבל אם טעה בזה "מכוח דמיונות הכתובים או האגדות, יודה רבינו דאין זה מין". כיוצא בזה ביאר רבי מאירי המעילי (מאמר משיב נפש טו). נמצא לפי זה שגם הרמב"ם יסכים שבפועל אין להוציא מכלל ישראל את מי שאינו מאמין באחד העיקרים, שכן כמעט תמיד ניתן לדון אותו לכף זכות, שאולי לא למד ועיין מספיק או שלא היה לו רב שילמד אותו כראוי. ואם כן, גם לדעתו רק מי שהבין היטב את העיקרים והחליט לכפור באחד מהם, הוציא את עצמו מהכלל. לפי זה, דברי הרמב"ם מכוונים רק כלפי מי שבחר לכפור בעקרונות אמונת ישראל, כדוגמת פאולוס, מייסד התאולוגיה הנוצרית.

נוסף על כך, ברור שגם לרמב"ם (הלכות תשובה ג, יד), כל הכופרים בעיקרי האמונה יכולים לחזור בתשובה, ואז יהיה להם חלק לעולם הבא ככל ישראל. עוד ניתן לדייק בדברי הרמב"ם (הלכות ממרים ג, ב) שההתייחסות החמורה אל הכופר אינה מצווה עצמית, אלא פעולת התגוננות מהסכנה הנשקפת ממנו ליהדות, ועל כן החרמתם היא הסרת מכשול שמסכן את כלל ישראל. אך כאשר ההרחקה אינה מסירה מכשול, ולהפך, בדרך כלל מגדילה אותו, כפי שקורה בפועל בדורות האחרונים, חוזר הדין הבסיסי שהם ישראל ונקראים בנים של ה', וכלל מצוות האחווה חלות עליהם.

היחס לכופרים כאל אנוסים ותינוקות שנשבו

לדעת מרן הרב קוק אין להוציא מכלל ישראל את הכופרים בעיקרי האמונה בדורות האחרונים, וזאת על סמך שני יסודות עיקריים.

האחד, רוב הכופרים בעת החדשה אינם עוזבים מבחירה, אלא הרי הם כאנוסים, הואיל ורוח הדור מקשה מאוד על האמונה (אגרות הראי"ה ח"א קלח, עמ' קע-קעא). יסוד זה מוסכם על רוב ככל הרבנים, ורבים מהם ביססו אותו על הרחבת המושג "תינוק שנשבה בין הנוכרים" (שבת סח, ב), שאינו יודע את יסודות האמונה וההלכה, ולכן בעבירות שהוא עובר דינו כאנוס. וכפי שכתב בשו"ת בנין ציון (החדשות כג), שמי שהתחנך לחלל שבת נחשב כתינוק שנשבה בין הגויים מפני שמעשה אבותיו בידיו, ועל כן מגעו ביין אינו אוסרו (וכן דעת רבים כמבואר בפניני הלכה כשרות כט, יג, 15). וכעין מה שכתב הרמב"ם (הלכות ממרים ג, ב-ג) לגבי ילדי הקראים, שאין להרחיקם, אף שהקראים כופרים בעיקר השמיני.

האמונה שבתוך הכפירה

היסוד השני עמוק יותר: פעמים רבות הכפירה נובעת מהסבר מוטעה ומקטין של האמונה, ואזי כפירתם מפני שהם מאמינים שיש אמת מדעית ומוסרית גדולה יותר, ולכן אינם יכולים לקבל אמונה בה' שאינה מתעלה לאמת ולטוב שאליו הם שואפים. וכפי שכתב מרן הרב קוק: "ישנם הרבה אפיקורסים שהם כופרים לפי המידה של (גדרי) ההלכה, אבל כשנבין לחקר נפשם, נמצא בהם קישור לתוכן האלוקי בצורה נעלמה. ומטעם זה רבה היא מאוד הנטייה כלפי זכות וחסד בדורותינו, אפילו לאלה הכופרים המוחלטים" (שמונה קבצים א, שכז).

יתרה מזו כתב הרב קוק: "יש כפירה שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה. כיצד? מודה אדם שהתורה היא מן השמיים, אבל אותם השמיים מצטיירים אצלו בצורות כל כך משונות, עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה. וכפירה שהיא כהודאה כיצד? כופר אדם בתורה מן השמיים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמיים אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותוהו". אבל באמת הוא מאמין בערכי האמת והטוב, ומאמין שיש דרך חיים נכונה שהיא 'התורה' מבחינתו. ולכן "הוא אומר: התורה - יש לה מקור יותר נעלה מזה (שנציגי הדת מציגים), ומתחיל למצוא יסודה מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החוכמה שלו". אומנם בפועל "עדיין לא הגיע בזה למרכז האמת", אך "מכל מקום כפירה זו כהודאה (באמונה) היא חשובה, והיא הולכת ומתקרבת להודאת אמונת אומן".

לכן יחד עם הביקורת הצודקת על הכופרים, יש לדרוש 'דור תהפוכות' זה גם למעלה, שכפירתם מפני אמונתם באמת ובטוב שנתפסים בעיניהם כגבוהים יותר (שמונה קבצים א, תרלג). לפיכך, סיכם מרן הרב קוק למעשה, שאין להחשיב יהודים בעלי דעות כפרניות כיוצאים מדת ישראל, אלא רק מי שכפירתו הביאה אותו לעבודת אלילים או להמרת דת. וכן מי שנעשה "שונא את ישראל, ודורש רעה להם בפועל ובצפיית הלב" (אגרת תקנ"ה. ראו עוד בפניני הלכה אמונה ומצוותיה ל, 4)".