סוד התיקון של הבן איש חי לל"ג בעומר

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

מכל גדולי המקובלים שקמו בדורות האחרונים, הבן איש חי, רבי יוסף חיים מבגדאד, היה מן המעטים שידעו לגשר בין עומק הסוד לבין ליבו של כל יהודי פשוט. הוא עשה זאת בפסיקה, עשה זאת בדרשה, ועשה זאת גם בפזמון אחד שחיבר לכבוד רבי שמעון בר יוחאי, פזמון שהפך עם השנים להמנון העממי של ל"ג בעומר.

המילים שבחר הבן איש חי אינן שירה בלבד. הן הצהרה תיאולוגית. "אִישׁ אֱלֹקִים קָדוֹשׁ הוּא... דָּרַשׁ כָּל תַּעֲלוּמוֹת... לְכָל יִשְׂרָאֵל הֵאִיר, בְּסוֹד תּוֹרָה הַבָּהִיר, כְּאוֹר הַחַמָּה מַזְהִיר" - שלושה דימויים הנשלחים כלפי דמות אחת, שעשויה מחומר אחר לגמרי משל שאר בני הדור.

כדי להבין את גודל הכבוד שרחש הבן איש חי לרבי שמעון בר יוחאי, צריך להבין דבר אחד יסודי: הוא לא ראה ברשב"י תנא גדול בלבד. הוא ראה בו מוקד רוחני שפעולתו אינה פוסקת עם המוות, אלא ממשיכה ומגיעה לכל דור ודור.

בחיבוריו הדגיש הבן איש חי שוב ושוב את מעמדו המיוחד של ספר הזוהר הקדוש, שרשב"י חיבר, וכתב את הדברים הידועים שמקורם בסוד היסוד: "בִּזְכוּת סֵפֶר הַזֹּהַר יֵצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵהַגָּלוּת בְּרַחֲמִים". זו אינה סגולה שולית. לפי הבן איש חי, הזוהר הוא הכלי שדרכו הגאולה עוברת לעולם.

ממה נבע הביטחון הזה? מתוך הכרה שרשב"י לא סתם לימד תורה, אלא גילה את שורשי הנשמה של כל ישראל. הגמרא עצמה אמרה: "כְּדַאי הוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לִסְמוֹךְ עָלָיו", ומילים אלו שמש הבן איש חי כתמיכה לכל אדם שמבקש להישען על כוחו של הצדיק בשעת לחץ ודחק.

בכל שנה, עם רדת החשכה של ל"ג בעומר, מגיעים למירון אנשים מכל קצוות הקשת היהודית. חרדים ומסורתיים, אשכנזים וספרדים, אנשים שלמדו את הזוהר כל חייהם ואנשים שמעולם לא פתחו אותו. המשותף לכולם הוא תחושה שמשהו כאן מחכה להם.

ולא בכדי. הבן איש חי הסביר את הכוח המיוחד של מקום קברו של רבי שמעון דווקא מתוך אותה אמרה שצוטטה לעיל: "מַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַכֹּל, אַף רַבִּי שִׁמְעוֹן לַכֹּל, אֲפִילּוּ לַחַיָּיבִים". הצדיק הזה אינו שמור לצדיקים. הוא פתוח לחייבים, לרחוקים, לאלה שלא יודעים כיצד לפנות ולמי.

גם ה"אור החיים" הקדוש, שהיה ממגדולי הדורות שלפני הבן איש חי, הבין זאת. מסופר עליו שעמד ליד קבר רשב"י ואמר בפחד ובאהבה כאחד: "הֵיכָן אֲנִי נִכְנָס, לְמָקוֹם אֵשׁ לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת". לא בורח מהאש, אלא נכנס לתוכה, מתוך ידיעה שהאש הזו מטהרת ולא שורפת.

המערה, שתים עשרה שנה, ושורש אחד

הסיפור המוכר של רבי שמעון בר יוחאי, שהתחבא עם בנו רבי אלעזר במערה שתים עשרה שנה מפני הרומאים, הוא הרבה יותר מסיפור הישרדות. הבן איש חי קרא אותו כמפת דרך לתיקון פנימי.

בשנה הראשונה שיצאו מהמערה, כל מה שנגעו בו שרף. החיים הפשוטים, האדם הרגיל, הענף הנפרד מן השורש, כל אלה לא עמדו מול עוצמת הקדושה שהצטברה בהם. חזרו למערה. שנה נוספת. ורק כאשר יצאו בפעם השנייה הבינו: בלב ישראל שורש של אהבה, לא של דין. הצדיק שיצא מהמערה לא בא לשרוף, בא להאיר.

וכאן טמון הלב של כל ל"ג בעומר: לא שמחת ניצחון בלבד, אלא שמחת תיקון. שמחה על כך שרבי שמעון בחר לאהוב את ישראל כפי שהם, ולא כפי שאפשר היה לצפות שיהיו.

יש סימן אחד שמופיע בספרות חז"ל וקשור ישירות לגדלותו של רבי שמעון, סימן שהבן איש חי שם עליו לב: הקשת בענן.

לפי המסורת, הקשת בענן נועדה כאות ברית בין הקב"ה לעולם, שמחזיר על מידת הדין ומזכיר את ההבטחה שלא יבוא מבול נוסף. אבל בדורו של רבי שמעון, הקשת לא נראתה. הסיבה: צדיקותו של רשב"י עצמה עשתה את מה שהקשת אמורה לעשות. אורו הגן על הדור כולו וחסם את מידת הדין, ללא צורך בסימן חיצוני.

הבן איש חי לקח את הרעיון הזה ותרגם אותו לשפה מעשית: כאשר יהודי מתחבר לאורו של רשב"י ביום ההילולא, הוא נכנס לתוך אותה הגנה. לא כי הוא גדול, אלא כי הצדיק גדול, והצדיק בחר להיות פתוח לכל.

המנהגים שאתם צריכים להכיר לל"ג בעומר

המנהגים של ל"ג בעומר אינם מקריים, וגם עליהם כתב הבן איש חי בדקדקנות:

• הדלקת האש - אינה רק חגיגה. היא ביטוי לאורו של הזוהר שרשב"י הביא לעולם. כל מדורה היא הצהרה שהאור הזה ממשיך.
• ירי חץ וקשת - מנהג שרווח בקהילות רבות, ומסמל שני דברים כאחד: את הקשת שלא נראתה בדורו של רשב"י, ואת כוח ההגנה שיש לצדיק על ישראל.
• לימוד זוהר - ביום זה, אפילו קריאה של מספר שורות היא פתיחת שער. הבן איש חי כתב שעצם המגע עם דברי הזוהר הקדוש מושך שפע מלמעלה, גם כאשר ההבנה חלקית.
• נר לכבוד רשב"י - הוראה מפורשת של הבן איש חי לכל יהודי בכל מקום. לא שמורה למירון, לא שמורה לגדולים. נר שמן או נר רגיל, עם כוונה ובקשה אישית ברגע שהאש עולה לראשונה.
• צדקה לעילוי נשמת רשב"י - גם זו הוראה מפורשת. הנתינה יוצרת ערוץ, מקשרת את הנותן לצדיק ומושכת עליו רחמים מלמעלה.

הבטחת הבן איש חי 

הבן איש חי לא היה אדם שחילק הבטחות בקלות. כאשר הוא כתב שמי שמקיים את התיקון בליל ל"ג בעומר, "מובטח לו שסנגוריהו ירבו בשמים ויתגלגלו עליו רחמים מרובים", מדובר בלשון מדוידה של מקובל שידע כיצד עולמות עליונים פועלים.

לשון "סנגוריהו ירבו" אינה רטוריקה. היא מתארת מציאות רוחנית: מלאכים מליצי יושר נוספים מתמנים להגן על האדם, לקרב את תפילותיו ולפתוח עבורו דרכים שהיו חסומות. ולצד זאת, כתב הבן איש חי את הקשר הישיר בין הזוהר לגאולה, בלשון שמקורה בזוהר עצמו: "יִפְקוּן מִגָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי", יצאו מן הגלות ברחמים.

אחת הנקודות שהבן איש חי חזר אליה בחיבוריו היא של"ג בעומר אינו יום של גדולים בלבד. ההמנון שחיבר לא נכתב לבני הישיבות, הוא נכתב לכלל ישראל. הפזמון על "אִישׁ אֱלֹקִים קָדוֹשׁ הוּא" הפך לשיר של ילדים, של אנשים פשוטים, של אמהות שמגיעות למירון עם תינוק בזרועותיהן ובקשה אחת בלב.

רבי שמעון עצמו לימד שבחינת "לכל ישראל האיר" היא שאורו חודר לכל מדרגה, לכל מצב, לכל אחד. מי שמגיע בבושת פנים וחוזר בתשובה, מי שמגיע עם שמחה ועם ניגון, מי שנדלק נר בביתו בלי שנסע לשום מקום - כולם נכנסים לאותה פתיחה שרשב"י יצר ביום פטירתו, ביקש שתהיה שמחה, ביקש שתהיה גאולה.

בסוף הדרך, מסביר הבן איש חי, יום ההילולא של ל"ג בעומר אינו רק זיכרון לצדיק שהיה. הוא נקודת מגע חיה בין עולמות, שנפתחת מחדש בכל שנה, ומחכה לכל אחד שיודע - ולכל אחד שעדיין לא יודע - לבוא אל תוכה.