התרגיל הפשוט שמחזיר את הכרת הטוב לזוגיות

יש רגע בכל זוגיות שבו הטוב שראינו בהתחלה פשוט מפסיק להיראות – לא כי הוא נעלם, אלא כי התרגלנו אליו

מתי בפעם האחרונה עצרתם והסתכלתם על בן או בת הזוג שלכם, ובאמת ראיתם את כל מה שהם נותנים לכם? לא את מה שחסר, לא את מה שהיה צריך להיות אחרת – אלא את מה שכבר יש, ממש לידכם, כל יום.

בטור שפרסמה השבוע יפה בלוי, מדריכת כלות ומלווה זוגות בתחילת חיי הנישואין, היא מצביעה על תופעה שרובנו מכירים מבפנים אבל כמעט אף פעם לא קוראים לה בשם: קהות חושים. לא שכחה במובן הרגיל של המילה, אלא משהו עדין ומסוכן יותר. עדיין זוכרים את המידות הטובות של מי שלצידנו, את ההשקעה, את האכפתיות. אבל הדברים כבר לא "חיים" בלב. הם כבר לא מרגשים, לא מעוררים הכרת טוב, ולא באמת משפיעים על איך שמתייחסים אליהם יום־יום.

ההבחנה הזו, כפי שהיא מובאת בטור, נשענת על פסוק מספר דברים.

"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים ד', ט')

לכאורה יש כאן כפילות מיותרת – אם שוכחים, ברור שהדברים כבר לא בלב. אז למה התורה צריכה לכתוב את שני החלקים? התשובה, כפי שהיא מוסברת בטור, היא שמדובר בשני מצבים נפרדים לגמרי. יש שכחה ממשית, שבה הדברים באמת נמחקים. ויש מצב עמוק ומסוכן יותר, שבו עדיין זוכרים בשכל, אבל הלב כבר לא שם.

וזה בדיוק מה שקורה, לפי הטור, בתוך הרבה זוגיות. בהתחלה רואים הכול: את המידות היפות, את ההשקעה, את האכפתיות, את הנתינה, את המתנה שקיבלנו. ועם הזמן, לא שוכחים את זה ממש – פשוט מתרגלים אליו. ומה שמתרגלים אליו הופך למובן מאליו. וכשהוא מובן מאליו, הוא נעשה שקוף. פשוט מפסיקים לראות אותו, למרות שהוא עדיין שם, בדיוק כמו שהיה תמיד.

וכאן, לפי הטור, מתחילה הסכנה האמיתית. הרבה מהוויכוחים, מהאכזבות ומההתרחקות בין בני זוג לא מתחילים ממשבר גדול או מאירוע דרמטי. הם מתחילים מכך שהפסקנו לראות את הטוב. מתרגלים לנוכחות של מי שלצידנו, להשקעה שלו, לדאגה שלו, ולכל מה שהוא עושה עבורנו כל יום. ובמקום להרגיש הכרת טוב, מתחילים לצפות. במקום לראות את מה שיש, מתמקדים במה שחסר. וכך, בלי לשים לב, המתנה שקיבלנו הופכת לדבר מובן מאליו. וכיוון שכך, לא מספיק רק להבין את התופעה ולזהות אותה אצל עצמנו. הבנה בלבד לא מחזירה את הטוב להיות נראה שוב, ממש כמו שידיעה בשכל לא מספיקה כדי שהלב יחזור להרגיש. צריך משהו מעשי, פעולה קטנה וקבועה, שמאלצת אותנו לעצור ולהסתכל מחדש. אז מה עושים עם זה? הטור לא נשאר רק באבחנה, אלא מציע תרגיל מעשי ופשוט לשבוע הקרוב.

התרגיל שהציעה יפה בלוי לשבוע הזה

הרעיון הוא לחזור רגע, ממש בכוונה, אל תחילת הדרך, ולשאול את עצמכם שאלה אחת: מה כל כך אהבתי בבן או בבת הזוג שלי? אילו תכונות בדיוק היו אלה שמשכו אליו או אליה מלכתחילה?

לא מדובר בתרגיל תיאורטי בלבד. ההצעה היא ממש להחזיר את אותן תכונות לקדמת הבמה, ובמהלך השבוע להשתדל להתבונן בהן מחדש – בכוונה, במודעות, לא באופן אוטומטי. אפשר לעשות את זה תוך כדי שיחה רגילה, ואפשר גם בשקט, לבד, סתם במחשבה. ולמי שכבר נשואים שנים ארוכות, יש תוספת חשובה: כנראה שעם השנים נוספו עוד ועוד מעלות, תכונות טובות, רגעים של מסירות ונתינה שלא היו קיימים בהתחלה בכלל. גם אותם אסור להשאיר ברקע. צריך לתת להם מקום, ממש כמו לתכונות המקוריות, ואולי אפילו יותר – כי הן נצברו לאורך שנים של חיים משותפים.

הרעיון המרכזי, כפי שהוא עולה מהטור, הוא שכשהטוב חוזר אל הלב, הוא חוזר גם אל העיניים. וכשהעיניים רואות שוב את הטוב, גם הזוגיות עצמה נראית אחרת לגמרי – לא כי משהו השתנה אצל בן או בת הזוג, אלא כי חזרנו לראות את מה שתמיד היה שם. זה לא תיקון גדול וזה לא מהפכה. זו רק חזרה, שבוע אחר שבוע, אל אותה נקודת מבט שהייתה קיימת פעם בטבעיות, ונדרשת עכשיו קצת יותר תשומת לב כדי לחזור אליה.

קשה שלא לחשוב, כשקוראים על זה, על אחת התובנות שחוזרות שוב ושוב במזמורי תהילים – הרעיון שהכרת הטוב היא לא תוצאה טבעית שקורית מעצמה, אלא עבודה שצריך לעשות מחדש כל הזמן. מי שמכיר את מזמורי ההודיה יודע שגם שם, המשורר לא מסתפק לומר "תודה" פעם אחת ולעבור הלאה. הוא חוזר, שוב ושוב, ומזכיר לעצמו את הטוב שיש לו – בדיוק כמו התרגיל שמוצע כאן לגבי הזוגיות.

"טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן" (תהלים צ"ב, ב')

ואי אפשר שלא לראות בזה גם רמז לזוגיות עצמה. בן או בת הזוג שלצידנו הם מתנה שה' נתן לנו, ממש כמו כל מתנה אחרת בחיים – ומתנות, גם הגדולות ביותר, נוטות להיראות שקופות אחרי שמתרגלים אליהן. אולי בדיוק בשביל זה חשוב להתאמן, שוב ושוב, בלראות מחדש. לא רק את הטוב שבעולם בכלל, אלא את הטוב הספציפי, האישי, שנמצא ממש לידכם, בבית, כל יום.

אז אם השבוע הזה אתם מוצאים רגע פנוי, אולי דווקא זה הזמן לעשות את התרגיל הקטן הזה. לשבת רגע, בלי טלפון ובלי הסחות דעת, ולהיזכר מה בדיוק אהבתם. לא בגלל שצריך תירוץ מיוחד, אלא בדיוק כי אין רגע שהוא מתאים יותר מכל רגע אחר. ואולי גם, בלב פתוח, לומר יחד איתנו פרק תהילים או לשלוח שם לתפילה למי שאתם אוהבים – כדרך נוספת להזכיר לעצמכם את המתנה שיש לכם, ולבקש שהיא תמשיך להתחדש בעיניכם, יום אחרי יום, גם כשהשגרה חוזרת ומנסה שוב להשכיח.