פרק כ"ב – אלי אלי למה עזבתני

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>

דוד המלך צעק "אלי אלי למה עזבתני" – ולא קיבל תשובה מיידית. מה קרה אחרי הצעקה הזו שינה את כל מה שאנחנו חושבים על תפילה.

יש רגעים שאתם מתפללים ומרגישים שהמילים עולות לתקרה ונשארות שם. שהקב"ה שתק. שאתם צועקים לתוך חלל ריק. אם הרגשתם את זה אי פעם – דעו שאתם בחברה טובה. דוד המלך, "נעים זמירות ישראל", פתח פרק שלם בתהילים בדיוק מהמקום הזה.

פרק כ"ב נפתח במשפט שקשה להגיד אפילו בשקט: "אלי אלי למה עזבתני." ארבע מילים שמכילות את כל הכאב האנושי. לא "עזרני" ולא "שמעני" – "עזבתני". כאילו ה' פשוט הלך. כאילו הקשר נותק. דוד לא מרמה אותנו, הוא לא כותב שיר נאה על אמונה וסבלנות. הוא כותב בדם. וממשיך: "רחוק מישועתי, דברי שאגתי" – אני לא רק מתפלל, אני שואג, ועדיין כלום.

"אלי אלי למה עזבתני, רחוק מישועתי דברי שאגתי. אלהי אקרא יומם ולא תענה, ולילה ולא דומיה לי."

שימו לב למה שנאמר פה: יומם הוא קורא ולא עונים לו. בלילה הוא לא שותק – הוא ממשיך. אין הפסקה, אין מנוח, אין תשובה. הרד"ק, שהיה מהפרשנים הגדולים של תהילים, מבאר שזו לא כפירה ולא ריחוק מהקב"ה. זו בדיוק ההפך. רק מי שבאמת מאמין שיש מי לצעוק אליו – יכול לצעוק ככה. אדם שלא מאמין לא שואל "למה עזבתני", הוא פשוט הולך הביתה. השאלה עצמה היא הוכחה לקשר.

המשך הפרק מתאר סבל ממשי שכמעט לא נסבל לקרוא. "ואנכי תולעת ולא איש" – דוד מתאר את עצמו כתולעת, לא בן אדם. "חרפת אדם ובזוי עם" – כל מי שרואה אותו לועג. אויבים מסביב שמצביעים ואומרים "הנה מי שבטח בה', שיציל אותו עכשיו". זה לא ציור אמנותי, זה תיאור של אדם שנמצא בשפל הכי נמוך שאפשר. ועדיין הוא מדבר עם ה'. ועדיין הוא לא הולך.

ויש משהו בלתי נסבל ביופיו בפסוק שבא אחרי: "כי אתה גחי מבטן, מבטיח על שדי אמי." כלומר: מהרגע שנולדתי, אתה היית שם. מאז שאמי נשאה אותי, אתה היית שם. העולם אולי שכח אותי, האויבים לועגים לי, ואני מרגיש כתולעת – אבל אתה היית שם מההתחלה. זה לא הגיון, זה זיכרון. וזיכרון, מסתבר, הוא כלי הישרדות.

כשהזיכרון שובר את השתיקה

באמצע הפרק קורה משהו שאם לא תשימו לב אליו, תפספסו את הלב של כל הפרק. דוד מפסיק לדבר על עצמו ומתחיל לדבר על אבות. "בך בטחו אבותינו, בטחו ותפלטם. אליך זעקו ונמלטו, בך בטחו ולא בושו." הוא עוצר את הצעקה שלו ואומר: רגע, אני לא הראשון שמצא את עצמו פה. אבותיי עמדו במקומות כאלה. הם זעקו. והם לא יצאו מבוישים.

המלבי"ם, אחד מהפרשנים שכתב על תהילים בצורה הכי עמוקה שאני מכיר, אומר על זה משהו שפשוט מדויק: הזיכרון של ניסי העבר הוא הכלי שמאפשר לאדם לחזור לאמונה גם בתוך חשכה. לא הוכחה לוגית, לא השכל. הזיכרון. "כבר היה ככה. כבר יצאנו מזה." זה לא שהכאב נעלם – הכאב נשאר. אבל מתחיל לצוץ בצד שלו גרעין קטן של "אולי".

"בך בטחו אבותינו, בטחו ותפלטם. אליך זעקו ונמלטו, בך בטחו ולא בושו."

ואז מגיע הסוף של הפרק, שהוא כמעט בלתי אפשרי אחרי ההתחלה שלו. אחרי הצעקה, אחרי "תולעת ולא איש", אחרי האויבים והלעג – דוד מסיים בהכרזת שבח. "יאכלו ענוים וישבעו, יהללו ה' דורשיו." "יספרו לדור, כי עשה." זה לא מישהו שהפסיק לסבול. זה מישהו שהגיע לאיזשהו מקום שבו הצעקה והאמונה מתגוררות ביחד. שבו אפשר לשאול "למה עזבתני" ועדיין לסיים בתהילה.

זה השיעור שהפרק הזה מלמד ואין שני לו: הצעקה והאמונה לא סותרות. הן לא שתי אפשרויות שצריך לבחור ביניהן. אדם יכול להחזיק את שניהם בו-זמנית – את "אלי אלי למה עזבתני" ואת "יהללו ה' דורשיו" – ובאמת, רק מי שמחזיק את שניהם מבין מה אמונה אמיתית היא. לא אמונה שהכל טוב ונעים ויש תשובה לכל תפילה. אמונה שמחזיקה גם כשלא מבינים, גם כשכואב, גם כשהשמיים שותקים.

אם אתם עכשיו במקום שדוד תיאר בפתיחת הפרק הזה – דעו שאתם לא לבד, ודעו שהפרק לא נגמר שם. הצעקה מותרת. השאלה מותרת. והמשך – גם הוא אפשרי.