קרן אור בתוך השכול: צוואת שמירת השבת של הלוחם שנפל ומכה גלים

היו לו עיניים שצוחקות לפני שהפה מספיק לחייך. זה מה שמספרים עליו אנשים שהכירו את בן זוסמן הי"ד – הלוחם שנפל במלחמת חרבות ברזל ולא חזר הביתה. הוא היה צעיר, הוא היה שמח, והוא היה שומר שבת. לא בגלל שמישהו הכריח אותו. לא בגלל שגדל בבית כזה. אלא בגלל שהוא בחר בזה, בצורה מודעת ושלמה, כמו שאדם בוחר את הדבר הכי חשוב שיש לו בחיים.

כשדולב דוידוביץ', הזמר שאת שיריו שרים בכל חתונה ובכל שבת, שמע על בן – הוא הדהים. לא מהסיפור עצמו, כי סיפורים כאלה יש יותר מדי מאז אוקטובר – אלא מהדרך שבה חבריו של בן סיפרו עליו. "הוא שמר שבת כל החיים", אמרו. "ולא רק הוא – גם אנחנו." וזה המשפט הזה, הפשוט הזה, שעצר את הכול.

כי החברים של בן הם לא ילדים מישיבה. הם צעירים חילונים, ילידי הפריפריה, שגדלו עם טלוויזיה בשבת ומוזיקה ברקע. ועם זאת – משהו בבן, במה שהוא היה ובמה שהוא בחר – גרם להם לבחור גם הם. לא מחובה. לא מפחד. אלא מתוך אהבה לאיש שאהבו ולמה שהוא ייצג. זה לא מובן מאליו. זה לא קורה כל יום. וזה בדיוק הסוג של דבר שהתנ"ך קורא לו "עדות".

יש משהו שחכמי ישראל ידעו תמיד: האדם הכי משפיע על הסביבה שלו הוא לא בהכרח זה שדיבר הכי הרבה. לפעמים זה דווקא מי שחי בצורה שגורמת לאנשים שסביבו לשאול שאלות. בן לא ניסה לשכנע אף אחד בכלום. הוא פשוט היה מי שהוא היה – שמח, שלם, נוכח – וזה עשה את העבודה. הגמרא אומרת "יהי שמך נודע בפי כל" – שמו של אדם נמדד לא רק במה שאמר, אלא במה שנשאר אחריו.

ומה שנשאר אחרי בן זוסמן הי"ד – זה חבורת צעירים שמקדשים שבת. זה הורים שמסתכלים על הבן שחזר מהשבעה ושומעים אותו מבקש לדלות את הנרות. זה חיוך קטן בתוך הכאב הגדול. דולב דוידוביץ', שראה דברים רבים בחייו ושר בפני קהלים ענקיים, אמר שמה שסיפרו לו החברים של בן – זה היה אחד הרגעים החזקים שחווה. לא כי זה מופלא או ניסי. אלא כי זה כל כך אנושי, כל כך אמיתי, כל כך יהודי.