מה הקשר בין עיר שמלאך המוות לא שלט בה לסעודה של מוצאי שבת?

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>

יש עצם קטנה בגוף שלא נהנית מכלום חוץ מסעודה אחת בשבוע, ויש עיר עתיקה שמלאך המוות לא שלט בה. שתי הסודות האלה נפגשים במוצאי שבת - והערב אפשר לקחת בהם חלק.

כל מוצאי שבת, כשהבית עוד קצת מריח מהשבת והנשמה לא ממש הספיקה לחזור לשגרה, יש רגע קטן שהרבה נשים מפספסות בלי לדעת בכלל מה הן מפסידות. זו הסעודה הרביעית, זו שנקראת "מלווה מלכה" - וכפי שמסתבר, יש בה הרבה יותר ממה שנדמה במבט ראשון.

אולי יש משהו בעצם התזמון שלה. הרגע הזה, שבו הקדושה של השבת עוד לא ממש עזבה את הבית, אבל השבוע החדש גם עוד לא ממש התחיל - הוא בדיוק הרגע שנבחר לסעודה שנקשרת, כפי שנראה בהמשך, בהגנה ובקדושה גדולות כל כך.

על פי ספר "פרי עץ חיים", מי שמקפידים על הסעודה הזאת במוצאי שבת - מצילים את עצמם מחיבוט הקבר. ובספר "כף החיים" מובא בשם "אורחות יושר", שזכות אכילת המצווה הזו מסייעת לאדם שלא יזדקק לתרופות מרות במהלך חייו. אלה לא הבטחות קטנות, וגם לא במקרה שהן מופיעות דווקא סביב הסעודה הזו, של סוף השבת.

גם רבי אלימלך מליז'נסק זצ"ל התייחס לסעודה הזו וציין שיש בה סגולה ללידה קלה, ורבי אריה ליבוש מווישניצא זצ"ל כתב עליה שהיא תרופה בדוקה לעצבות הלב. סעודה אחת פשוטה כל כך, שנוגעת גם ברגעים הכי פיזיים בחיים וגם בנפש הכי עדינה ושברירית.

קל לחשוב על מלווה מלכה כמנהג נחמד ותו לא - עוד סעודה קטנה, עוד הזדמנות לשבת רגע לפני שהשבוע החדש שוטף הכל. אבל כשמסתכלים על כל הסגולות שנקשרות בה יחד - ההצלה מחיבוט הקבר, הפטור מתרופות מרות, לידה קלה, תרופה לעצבות הלב - קשה שלא להרגיש שיש כאן משהו גדול בהרבה מכמה עוגיות וכוס תה. כאילו הרגע הקטן הזה, של להישאר עוד קצת עם קדושת השבת אחרי שהיא כבר יצאה רשמית, נוגע במקום עמוק ומיוחד בנפש.

אבל מעבר לכל זה, מסתבר שיש לסעודה הזו קשר עמוק במיוחד, ומפתיע - לתחיית המתים.

חז"ל לימדו שבגוף האדם קיימת עצם קטנה שנקראת "לוז". העצם הזו, כך מסופר, לא נהנית משום אוכל שהאדם אוכל לאורך כל ימי חייו - חוץ מהמאכלים של סעודה רביעית. היא לא מתכלה לעולם, ולפי המסורת ממנה עתיד להיבנות מחדש גוף האדם בתחיית המתים, משום שהיא לא נהנתה מחטא עץ הדעת שהתרחש בערב שבת. עצם אחת קטנטנה, ששומרת בתוכה את כל מה שאנחנו מאמינות שיקרה יום אחד. ודווקא היא זו ש"נהנית" מהסעודה הקטנה שאנחנו עושות במוצאי שבת.

ומכאן מגיע הסיפור השני, המפתיע לא פחות, שמסתתר מאחורי אותה מילה בדיוק - לוז. השם הזה מתגלגל פתאום מהעצם הקטנה שבגוף אל סיפור עתיק על עיר, מלך וגזרה - ומזכיר כמה הכל, בסופו של דבר, קשור אחד בשני.

העיר שמלאך המוות לא הצליח לשלוט בה

השם "לוז" מוכר גם מסיפור אחר לגמרי, עתיק ומופלא, שמסופר במסכת סוכה - על עיר מקראית קדומה בשם לוז, שמלאך המוות פשוט לא הצליח לשלוט בה.

שלמה המלך, כך מסופר, ראה יום אחד את מלאך המוות עצוב, וגילה שנגזר עליו ליטול את נשמותיהם של שני סופרי המלך האהובים עליו - אליחרף ואחיה. שלמה, שרצה להציל אותם, ציווה על שדים להוליך את שני הסופרים אל העיר המוגנת לוז.

כעבור מספר ימים פגש שלמה שוב את מלאך המוות - והפעם ראה אותו שמח. כששאל אותו לפשר השינוי, השיב לו מלאך המוות שנגזר עליו לקחת את נשמות שני הסופרים דווקא בשערי העיר לוז. במילים אחרות: התחכמותו של שלמה היא בדיוק מה שהוביל אותם אל המקום שבו נגזר עליהם למות.

מכאן, כך מסופר, טבע שלמה המלך את האמרה הידועה - שרגליו של אדם ערבות לו, ומובילות אותו בעצמו אל המקום שאליו הוא צריך להגיע. אין עצה, אמר המלך, כנגד ה'.

וכשקוראים את הסיפור הזה, קשה שלא לחשוב על מזמור קכ"א בתהלים, אחד המזמורים שהכי הרבה נשים אומרות דווקא כשצריך שמירה.

ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע, יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ. ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם

יש במזמור הזה גם את הפסוק "אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ" - וכמו בסיפור על שלמה המלך, יש כאן תזכורת לכך שהרגליים שלנו, הדרך שבה אנחנו הולכות בעולם, נמצאות כל הזמן תחת השגחה. זו כמובן לא עובדה שמסופרת במקור על הסעודה עצמה, אלא מחשבה שקשה שלא לחשוב עליה כשמניחים את שני הסיפורים זה לצד זה.

ואולי בזה בדיוק טמון היופי של הסעודה הקטנה הזו: היא לא דורשת להיות תלמידי חכמים או בעלי מדרגה מיוחדת כדי לקחת בה חלק. עצם הלוז שבגוף - של כל אדם, לא רק של הצדיקים - היא זו שעתידה לקום לתחיית המתים. וההגנה שמסופרת עליה בספרים, מחיבוט הקבר ועד לתרופות המרות, לא שמורה לאנשים מיוחדים. היא כאן, פתוחה, למי שרק יבחרו הערב לשבת רגע נוסף עם קדושת השבת שכבר יצאה.

אז הערב, כשהשבת יוצאת והבית עדיין נושם קצת מהריח שלה, אפשר לשבת לרגע לסעודה קטנה - כמה עוגיות, כוס תה, קצת פרי, ממש לא צריך יותר מזה. אפשר להניח לצידה פרק תהלים, ואם יש שם של מישהי או מישהו שזקוקים לישועה - אפשר להזכיר אותו בלב, בלי מילים גדולות ובלי טקס. מנהג פשוט כל כך, שכולנו יכולים לקחת בו חלק ממש הערב - ולתת לו להיות שלנו.