אמונה וביטחון

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>

מכתב מחזק: כשחזרתי הבייתה מבית החולים - עולמי חרב עליי
 
 
שמי הדר, לפני כשבע עשרה שנים חוויתי לידה קשה מאד. נאלצתי להתמודד עם חבלי לידה ולידה לא קלים לצד עובר לא קטן וללא אלחוש שייסייע לי. ילדתי בשעה טובה את בני בכורי.
 
כשחזרתי הבייתה מבית החולים עולמי חרב עליי, מיד הרגשתי בשינוי שחל בי. הלידה הטראומטית ניתקה אותי רגשית לא רק מהוולד, אלא גם מחוויות וטעם החיים מהסביבה עצמה. מצאתי את עצמי בוכה רבות על מר גורלי.
 
במשך הזמן העלתי תלונות ומענות לבורא עולם - חברי הטוב, "איך אתה יכול לעשות לי דבר כזה, אבא'לה?" שאלתי. "אני, שפניתי אליך כל חיי עוד מילדותי בצר לי, היללתי ושיבחתי אותך על פלאייך, אהבתי ואוהבת אותך אהבת נפש, עשיתי חסדים על מנת לגרום לך לנחת רוח. איך בגדת בי? איך לקחת לי את החיות מהנשמה שלי?" המשכתי להתלונן.
 
"אבא - אני מרגישה חיה מתה, רובוט עובד ללא רגש, ללא התלהבות, ללא אהבה כלפיי היקום שלך,  כלפיי פרי בטני" בכיתי אליו.
 
לילות בלי שינה, חוסר תיאבון ובכל זאת בוכה, נלחמת, ונחושה לנצח...
 
באחד הלילות, כשהיה בני בן שלושה חודשים, בעודי יושבת בסלון ומאכילה אותו, הוא החל לעשות תנועות בראשו וסירב להמשיך לינוק מהבקבוק. לפתע הרגשתי תחושה של רגש עצום שלא היה קיים בי כלל מאז הלידה, התחלתי לדבר אליו בנועם ואמרתי לו שהוא לא חייב להמשיך לאכול.
 
באותם רגעים הגיע אליי היישר מקצה החלון עד למקום ישיבתי, שובל של אור חם מלא באהבה בלתי מוסברת, טפחתי לבני על גבו על מנת שיוציא אוויר מביטנו, בעוד שובל האור החם עוטה עליי ועל בני את השראתו ומזעזע אותי.
 
פתאום יצאה מפיו של בני המילה: "אמא" ואני צעקתי בצעקת התלהבות עצומה לעבר בעלי: "יואב, הוא קרא לי אמא!" בעלי השיב: "לא הדר, את מדמיינת"
 
"לא, אני לא!" השבתי, באותו הרגע האור הלך לאיטו לאחור, לנקודת ההתחלה ממנה הוא בא אליי. רציתי לתפוס אותו, לאחוז בו בחוזקה שלא ילך שלא יעזוב לעולם. אך הוא עזב ונמוג עד שנעלם. ואני חזרתי להיות אותה אישה נטולת רגש, חזרתי להיות אותה "מכונה מטפלת"...
 
לעולם לא אשכח את האור הנשגב הזה, אור האין סוף. אלו היו רגעי חסד מבורא עולם, שאמר לי שהוא כאן, חס עליי, מרחם, לא שוכח, מכיר ויודע מי אני.
 
המשבר חלף... לא אחרי יום, לא אחרי יומיים, אלא אחרי שמונה חודשים של בכי, לצד ניסיון וייסורי נפש לא קלים. והנני כאן אם לשלושה ילדים, תודה לבורא על פרי הבטן, על הזכות להיות אם, על החיים בכלל...
 
טו' בשבט מסמל את חג האמונה, חג המצביע על כל אחד מאיתנו ושואל: "האם אתה באמת מאמין?"
 
אם נתבונן על עצי הפרי ביום הזה נבחין כי הם עירומים לגמרי, ללא פירות ללא עלים, חושך מוחלט, אנו יודעים והעצים יודעים כי המצב הזה זמני, עוד מעט יפציע האור וכולם יתמלאו פריחה.
 
כמו שהעץ מאמין שבוא תבוא אליו הפריחה, כך כל אדם יאמין שבוא תבוא אליו הישועה, שהחושך בחייו יחלוף ותגיע לו שלווה ונחת.
 
אמר דוד המלך: "לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת" (תהלים צב', ג') - "בלילות" - דווקא כשחשוך, קשה וכואב, דווקא אז תאמין בו, דווקא אז תבין שהוא איתך, צעד אחר צעד.
 
בורא עולם לא עוזב אף אדם, זה רק העיניים הגשמיות שלנו המוליכות אותנו שולל ומכניסות בנו את תחושת הייאוש...
 
"ואמונתך בלילות" - סמוך על בורא עולם שיאיר לך את החושך...