שמירת הלשון

ציורים של הלכות רכילות - ה
 מְאֹד צָּרִיךְ לִזָּהֵר מִמִּדּוֹת הַגְּרוּעוֹת, שֶׁרְגִילִים לְגַנּוֹת צַּד אֶחָד לְעֵינֵי צַּד הָאַחֵר עַל עִנְיָנִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ, דְּהַיְנוּ, אִם הֶחָתָן הוּא אִישׁ תַּם, שֶׁאֵינוֹ חָרִיף כָּל כָּךְ לְהָבִין עַרְמוּמִיּוּת שֶׁל בְּנֵי אָדָם וְרַמָּאֻיּוֹתֵיהֶם, אוֹ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְלוֹצֵּץ כִּשְׁאָר הַבַּחוּרִים אֲשֶׁר כְּגִילוֹ, הֵם מְפַרְסְמִים אוֹתוֹ בָּעִיר עֲבוּר זֶה לְאִישׁ שׁוֹטֶה וּפֶתִי, עַד שֶׁלִּפְעָמִיֹם יִהְיֶה דָּבָר זֶה סִבָּה, שֶׁלֹּא יִרְצוּ לְהִשְׁתַּדֵּךְ עִמּוֹ עֲבוּר זֶה, אוֹ לְבַטֵּל הַשִּׁדּוּךְ שֶׁעָשָׂה כְּבָר, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה רָעוֹת רַבּוֹת, יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת עֲבוּר זֶה. כִּי לֹא דַּי שֶׁהֵם בִּכְלַל בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע מֵחֲמַת זֶה, כִּי בְּדִבְרֵי הֲבָלִים הָאֵלּוּ וְכַדּוֹמֶה לָזֶה אֵין מָצוּי אַף פְּרָט אֶחָד מֵהַנַּ''ל בִּכְלָל ט' סָעִיף ב', כִּי גַּם נִקְרָאִים מִן הַתּוֹרָה בְּשֵׁם בַּעֲלֵי מוֹצִיאֵי שֵׁם רָע, מִכֵּיוָן שֶׁהוּא שֶׁקֶר, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל א' וּבִכְלָל ה' מֵעִנְיָן זֶה, וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה דָּבָר זֶה אֱמֶת גְּמוּרָה הָיָה צָרִיךְ לָזֶה ((ה)) כָּל הַפְּרָטִים הַנַּ''ל. ( אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים הֵם גַּם כֵּן בִּכְלַל מַחֲטִיאֵי הָרַבִּים, כִּי מֵחֲמַת טִבְעָם זֶה הָרַע, שֶׁהֵם מְמַהֲרִים לְהִתְלוֹצֵּץ עַל בְּנֵי אָדָם וְלִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם בּוּז וְקָלוֹן, הֵם מַּכְרִיחִים לָאֲנָשִׁים הַתְּמִימִים וְהַיְשָׁרִים בְּלִבּוֹתָם שֶׁיֵּלְכוּ גַּם כֵּן בְּדַרְכֵיהֶם, וּמִתְּחִלָּה הוּא בְּהֶכְרֵחַ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְפַרְסְמוּ אוֹתָם הַלֵּצִּים וּבַעֲלֵי הַלָּשׁוֹן הַנַּ''ל לְשׁוֹטִים וּפְתָאִים אוֹ לְכַנּוֹתָם בְּשֵׁם צְבוּעִים, וְאַחַר כָּךְ מִמֵּילָא נִגְרָרִין אַחֲרֵיהֶם דְּהֶרְגֵּל נַעֲשָׂה טֶבַע, וְכַיָּדוּעַ מַאֲמַד הַגְּמָרָא בַּעֲבוֹדָה זָרָה: אִם הָלַךְ סוֹפוֹ לַעֲמֹד, וְאִם עָמַד סוֹפוֹ לֵישֵׁב.) מְּאֹד צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל עַצְּמוֹ, שֶׁלֹּא לָתֵת יָד לְכַתְּחִלָּה לָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ, דְּהַיְנוּ, שֶׁלֹּא לָרִיב עִמָּהֶם, רַקּ יִתְחַזֵּק מְאֹד, שֶׁלֹּא לְהִתְחַבֵּר עִמָּהֶם כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב {משלי א' י''א ט''ז}: ''אִם יֹאמְרוּ לְךָ לְכָה אִתָּנוּ וְגוֹ' מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם, כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ'' וְגוֹ'. וְאָמְדוּ חֲזַ''ל בְּעֵדֻיּוֹת {פרק ה' משנה ו'}: מוּטָב שֶׁיִּקָּרֵא אָדָם שׁוֹטֶה כָּל יָמָיו, וְאַל יִהְיֶה רָשָׁע שָׁעָה אַחַת לִפְנִי הַמָּקוֹם; וְנָקַט לְשׁוֹן קְרִיאָה, לְפִי הָעִנְיָן שֶׁשַּׁיָּךְ שָׁם, אֲבָל בֶּאֱמֶת נָכוֹן לְאָדָם, שֶׁיַּעֲשֶׂה אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂה שְׁטוּת בַּיָּדַיִם, רַקּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה עָלָיו שֵׁם רָשָׁע, אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת לְמַעְלָה, מִמַּה שֶּׁמָּצִּינוּ בִּקְּרָא אֵצֶּל דָּוִד, שֶׁעָשָׂה עַצְּמוֹ כְּשׁוֹטֶה בְּבֵית אֲבִימֶלֶךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתָּפֵשׂ בְּיָדוֹ, קַל וָחֹמֶר לִפְנִי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְגַם מִמַּה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ''ל בְּחוּלִין {דף ה'} עַל הַפָּסוּק {תּהִלִּים ל''ו ז'}: ''אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'', 'אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם, שֶׁהֵם עֲרוּמִים בְּדַעַת, וּמְשִׂימִים עַצְמָם כַּבְּהֵמָה. וְעַיֵּן בְּרָכוֹת {דף י''ט}: הַמּוֹצֵא כִּלְאַיִם בְּבִגְדוֹ וְכוּ', מַאי טַעְמָא? אֵין חָכְמָה וְכוּ'). לֵילֵךְ וּלְבַזּוֹת לְאֶחָד מֵהַצְּדָדִים ((ו)) בִּגְנוּת מַעֲשֵׂי אֲבוֹתָיו, גַּם כֵּן בִּכְלַל לִישָׁנָא בִּישָׁא הוּא, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר לְעֵיל בִּכְלָל ד'. וידע המעיין כי בדבר זה אינו מצוי שיושלמו כל הפרטים, ואפילו אי איתרמי שנשלמו אינו מותר לגלות רק קודם שנשתדך עמו, אבל אחר שנשתדך אסור לדבר מזה הענין כלל, כי מסתמא נתרצה לזה מאיזה טעם שהיה לו. ועיין היטב באהע''ז בסימן נ' ס''ה ובבית שמואל שם בסעיף קטן י''א.