ממשה עד משה לא קם כמשה: כיצד זכה הרמב"ם לעמוד באותו קנה מידה של משה רבנו?

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

הרמב"ם הצליח להגיע לשיעור קומה ברמת הפסיקה ההלכתית והסמכות התורנית שניתן לייחס רק לאנשי כנסת הגדולה, לתנאים ולאמוראים. הכינוי "הנשר הגדול" והביטוי "ממשה (רבנו) עד משה (בן מימון) לא קם כמשה" – ממחישים את ההערצה לאדם שהניח אבן יתד בתולדות ההלכה היהודית.  הרמב"ם קבע וחתם את ההלכה היהודית באמצעות תהליך ארוך, ששקד עליו במסירות וביגיעה, ובסופו הצליח בתבונה לסכם התפתחות בת 600 שנה של ההלכה היהודית, מתקופתם של הגאונים ועד תקופתו של הרמב"ם.

תורה עצומה מרועה נאמן

הרמב"ם עלה במעלות התורה והיראה והפיץ כמגדלור את תורתו וחוכמתו בקרב עם ישראל הפזור בגולה. בתקופתו של הרמב"ם ידעו ישראל עליות ומורדות בדמות חילופי שלטון, שפעם הניחו לעם לעסוק בתורתם ופעמים רדפו אותם עד חרמה. כאשר עלו קנאים מוסלמים לשלטון וביקשו לכפות את דתם בקרב כל הנתינים, כמו רועה נאמן, שלח הרמב"ם אגרות המעודדות את רוחם של האנוסים במרוקו ובתימן.

דבריו ליהודי תימן וליהודי מרוקו התפרשו בעיני השלטונות כדברי בגידה, על כן נאלץ הרמב"ם לעקור מביתו ולעזוב עם משפחתו לארץ ישראל. ההפלגה בים הסוער לארץ ישראל הייתה רווית קשיים וסכנות, ובסופה הצליחו להגיע בחסדי שמיים לחוף מבטחים. הרמב"ם שהה תקופה קצרה בארץ ישראל ולאחר מכן קבע מושבו במצרים, ששם היה מרכז יהודי רוחני גדול ומפואר.

הרמב"ם היה בקי בחוכמת הפילוסופיה, המדע, הרפואה והתורה, וכתב חיבורים נפלאים שהופצו בקרב כל היהודים בתפוצות. הרמב"ם הנגיש ליהודים את ההלכות שהיו פזורות ברחבי הש"ס ובעוד מאות כתבים נוספים, בכך שריכז אותן בקיצור ובבהירות בספרו "היד החזקה". כך הפך את ידיעת התלמוד לנחלת העם כולו.

והאיש משה עניו

בדומה למשה רבנו, ענוותנותו של הרמב"ם הייתה חלק עיקרי מאישיותו. לעולם הוא לא פעל לפי שיקולים אישיים, אלא מתוך מחשבה לתועלת כלל ישראל.

לאחר פרסום הספר "היד החזקה", כתב הרמב"ם מכתב לחכמי לוניל, שמתוך שורותיו נחשפת בפנינו אישיותו עטורת הענווה: "שגיאות מי יבין והשכחה מצויה, וכל שכן בזקנים... וראוי לחפש בדבריי ולבדוק אחריי. ואל יאמר הקורא בחיבור זה 'כי מה האדם שיבוא אחרי המלך?' אלא הרשיתיו, ויאמר המלך יבוא, וטובה גדולה עשיתם עימי, אתם החכמים. וכל מי שימצא דבר ויודיעני, טובה יגמלני, שלא יישאר חלילה מכשול".

תלמידו של הרמב"ם רבי יוסף אבן עקנין עבר לגור בבבל, והרב בעיר מגוריו היה מתנגד לשיטת הרמב"ם. רבי יוסף רצה להוכיח את צדקת רבו, ועל כן החליט להקים ישיבה בעיר, שבה ילמדו את כתבי הרמב"ם, וכך ודאי ייווכחו כי ספריו של הרמב"ם מרובי חוכמה הם, ויחדלו להתנגד לספרי מורו ורבו.

רבי יוסף שלח אגרת לרמב"ם ובה ביקש אישור על הקמת הישיבה. הרמב"ם השיב לו כי אינו מייעץ לו לעשות זאת כיוון שהוא חושש שישיבה כזו עלולה לגרום לפילוג בישראל, ועל כן לא תצמח ממנה תועלת.

תלמידו של הרמב"ם חפץ להגן על כבוד רבו, אולם הרב אינו רוצה בזאת אם על ידי כך יתגלעו סכסוכים בין היהודים. גם בעת שרומסים את כבודו, אין הוא שועה להצלת כבודו האישי; השיקול הבלעדי שמוסיף להובילו הוא אהבת ישראל וכבוד השם בעולם.

הרב יוסף בן פורת - משא ומתן בדרך התורה (שיעור מיוחד בדברי הרמב"ם)