"ישב על המדרגות של בית הכנסת, ולפתע אביו הופיע מולו. הוא היה בטוח שהוא לא בחיים": סיפורו של ניצול השואה שנרצח בטבח שמחת תורה

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

"הסבא של חולית" היה הכינוי של משה רידלר ז"ל, ניצול שואה שנרצח בשבעה באוקטובר בביתו עם העובד הזר שלו פייאטרו בוסקו.

הוא היה במותו בן 91, והיה האיש המבוגר ביותר בקיבוץ חולית. רק לעת זקנותו סיפר לנכדיו את סיפור חייו.בראיון לאתר וואינט מספר נכדו אמיר טסלר:

"סבא נולד בעיירה הרצה ברומניה בשנת 1931, הוא היה בן תשע כשפרצה מלחמת העולם השנייה. אבא שלו ואחותו הגדולה פאני נלקחו למחנות עבודה, והוא נלקח לטרנסניסטריה יחד עם אמו ואחותו הצעירה מינה. שתיהן חלו בטיפוס ונפטרו, והוא נשאר לבד.

"בגיל 11 ראה חבורה של צעירים בורחים מהמחנה והצטרף אליהם. סיפר לנו שהוא לא הפסיק לרוץ עד שאיבד הכרה. כשהתעורר הוא היה בבית של משפחה בעיירה כפרית באוקראינה. עזר להם בעבודות המשק, ורעה את הצאן שלהם. הוא היה מתעורר בכל בוקר והולך במסלול קבוע, עובר עם הצאן ליד התחנה של הנאצים, אומר להם שלום וממשיך בדרכו. כך שרד עד סוף המלחמה. אחרי המלחמה חזר לבדו לעיר הולדתו. ישב שם על המדרגות של בית הכנסת, ולפתע אביו הופיע מולו. הוא היה בטוח שהוא לא בחיים. בהמשך הוא התאחד גם עם פאני אחותו".

"הוא היה הסבא של חולית, אבל גם הסבא שלנו.. כשהייתי קטן הוא היה אחראי להכל, היה מסיע אותנו, מגיע בבוקר ומביא קרואסונים ובורקסים. הוא אהב לרקוד ולנסוע לטיולים בחו"ל. עם השנים הגיל עשה את שלו, אבל גם אז לא ניתן היה להבחין בכך. עם האהבה שלו למשפחה ולחיים, הוא המשיך לתת לכולנו הרבה כוח גם כשעבר את גיל 90".

נכד נוסף, ליאב הנדלר, אומר:

"הוא לא מצא את מקומו בדיור מוגן או בבתי אבות ובקיבוץ יש מרחבים, נופים ואת הבריכה שהוא כל כך אהב. המשפחה תמיד הייתה הדבר הכי חשוב לו. בעשור האחרון הוא היה יותר פתוח, וככל שהזדקן התחיל לספר יותר מה היה שם במלחמה. היה לו הומור גם כשסיפר את הסיפורים הקשים. היה לו חשוב שנכיר את ההיסטוריה המשפחתית. שנזכור ושזה ילך איתנו הלאה".

בבוקר שמחת תורה עוד דיבר עם בני משפחתו ב7:20 בבוקר ולאחר מכן נותק עימו הקשר. אותו ערב נמצא כי הוא לא בין החיים. מצממר לדעת כי ביום שנרצח הוא היום שבו היהודים מהעיירה שלו גורשו.

אאמיר ממשיך ומוסיף כי "סבא תמיד אמר שאם יש לך במה להתגאות ולהשוויץ – אז תתגאה. כל הסיפורים האלה על המלחמה, אלה סיפורים של תקווה. הוא היה מספר אותם עם הרבה גאווה. היה לו חשוב להעביר את המורשת של ‘לא לוותר’. זכינו בסבא הכי טוב שיכולנו לבקש. עד היום האחרון לא היה דבר שהיה חשוב לו יותר מהמשפחה. זה מחזק אותנו, נותן לנו כוח בימים האלה. אנחנו רוצים שיזכרו אותו לא בגלל הסוף שלא הגיעו לו, אלא בזכות החיים שהכניס לכל מקום שהיה בו. זאת המורשת של סבא. לעבור את כל מה שעבר, ועדיין לתת לכולנו כוח".