שורד השבי: "עד השבי הייתי רחוק מאוד מכל דבר שהריח יהדות"

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

בעלון שיחת השבוע פורסם ראיון שנעשה עם שורד השבי  סשה טרופנוב. הוא ואמו מאד התחזקו בעקבות כל המאורע הקשה שחוו.

הראיון המרגש לפניכם:

"בשמחת תורה הוא נחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז, ונגרר למנהרות בעזה. דווקא שם, בתופת הנוראה, החל לגלות את האמונה ואת הכוח להודות על הכול.

תעודת זהות: סשה טרופנוב, בן 29, שורד 498 ימים בשבי חמאס בעזה. עכשיו הוא ממשיך בדרך חדשה – חוקר, לומד ומתקרב לקב"ה דרך ספרים שממלאים את חייו. בפעם הראשונה העניק ריאיון למוסף החג 'דרך אמונה', של השבועון 'כפר חב"ד', ובו סיפורי אמונה של חטופים והוריהם, מאת מנדי קורטס.

בית: גדלתי בקיבוץ ניר עוז, למשפחה ששורשיה בעיר רוסטוב שברוסיה. סבתא התחברה מחדש ליהדות דרך שליח חב"ד שם, הרב חיים דנציגר, אבל לא הייתה לזה השפעה עליי. עד השבי הייתי רחוק מאוד מכל דבר שהריח יהדות או דת.

חיים: כעת אני מתגורר במלון, מתאושש. בחדרי ספרים רבים שקיבלתי, ובהם ספר ה'תניא' שבו אני לומד. מאז שוחררתי אני צולל להגות יהודית, חוקר את המצוות ומחפש את הרוח שמאחוריהן.

מחשבות: יגיע היום שבו אספר את סיפורי המלא. בינתיים הסכמתי לחלוק מחשבות שנרקמו אצלי בשבי, כי אני רוצה שאנשים יודו לבורא העולם על מה שיש להם. מי שיקרא את דבריי – שיהיה חיובי כלפי חייו. כשאדם טוב לו בלב, טוב גם לסביבתו; וכשאדם עצוב, העצב מקרין החוצה, וזה רע לכולם.

החטיפה: בשמחת תורה אשתקד החיים שלי התהפכו. נחטפתי ונלקחתי לעזה, פצוע ברגל ובכתף. עד אותו יום הייתי בחור צעיר וריאלי. תמיד חשבתי שהשליטה בידיי, שאני יכול לתכנן מה אעשה ומה יקרה לי. ופתאום הבנתי שהשליטה ממש לא בידיי, ושיש כוח עליון שמלווה אותי.

האמונה: האמונה באה בהדרגה. בהתחלה, כשהייתי לבד, פצוע, בלי יכולת ללכת, הדבר היחיד שעשיתי זה לחשוב. אינני מפחד לחשוב ולשאול שאלות נוקבות. לא היו לי שום גירויים אחרים דיכלו להסיח את דעתי. אפילו אינטראקצייה עם המחבלים שדמרו עליי לא היתה, כי עדיין לא ידעתי ערבית.

התופת: בהתחלה החזיקו אותי בפחון קטן. אחר-כך העבירו אותי בין מנהרות לדירות. אכלתי מנה אחת ביום, ולפעמים פחות מזה. ניסיתי למצוא מעט חופש בתוך הכלוב. שיחקתי עם האוכל, שמרתי חתיכות להמשך. ניסיתי להחליט החלטות. שם למדתי להודות על מה שבכל-זאת יש לי.

תודה: עברתי גיהינום. שרדתי בתנאים שאי-אפשר לתאר. ובכל-זאת לא הפסקתי מלומר תודה. זו הייתה הנוסחה שהחזיקה אותי שם. אני רוצה שתאמצו את זה בחייכם – להעריך כל דבר קטן, גם כשנדמה שאין על מה לשמוח, כי זה מה שנותן כוח להמשיך.

לֶקח: בשבי למדתי להודות אפילו על הדברים הרעים. בזכות הפציעה ברגל לא כבלו אותי. בזכותה גם למדתי ערבית, ממחבל שהיה במרכז הרפואי שבו טופלתי ודיבר אנגלית. השפה עזרה לי להבין מה קורה, לשרוד את הימים הארוכים.

תקווה: בשבי אין הרבה תקוות. המחבלים אמרו לי שלא מתעניינים בנו ושלאיש לא אכפת מאיתנו. כשחזרתי, הבנתי שהמידע שקיבלתי היה שקרי.

אימא: בעזה שאלתי הרבה על משפחתי. מהתשובות הבנתי שיש סיכוי שאבי אינו בחיים. ידעתי שאימא, סבתא וספיר שוחררו בעסקה הראשונה, אבל על אבא לא היה לי מושג ברור. על מותו נודע לי רק אחרי שחרורי. כשפגשתי את אימי גיליתי שהיא שומרת שבת ומקיימת מצוות. היא סיפרה לי על תמיכת משפחת לאזר, על הפרשות חלה ועל תפילות בקברי צדיקים למעני. הבנתי שהיא הייתה שם בשבילי עד הסוף.

הסדר: על שולחני מונחות התפילין שקיבלתי למחרת השחרור מהרב בערל לאזר, רבה של רוסיה, שמלווה אותי ואת משפחתי. הנחתי אותן בפעם הראשונה בחיי, והתמונות עוררו הדים בעולם. השנה אחגוג את פסח במוסקווה עם הרב לאזר ומשפחתו – סדר ראשון כהלכתו. יצאתי מהשבי, אבל אני חושב על מי שעדיין נשארו שם, ומתפלל לשובם הביתה בקרוב".

.