שורדת השבי סופדת לחברתה הטובה: "את נרצחת ואני נחטפתי"

"גאיול, היום יום הזיכרון לנפגעי פעולות איבה. הפעם הראשונה שאני זוכה לקחת חלק במשהו שקשור אליך. כל כך קשה שזה בסיטואציה הכי נוראית ועצובה שיש. כמה חיכיתי להיפרד ממך, אבל כמו שצריך. כמו שמגיע לך וגם מגיע לי".

כך נשאה רומי גונן - שורדת השבי -  היום (רביעי)  דברים מעל קברה של חברתה הטובה גאיה חליפה ז"ל.

גאיה נרצחה בשבעה באוקטובר. 

"שנה וחצי עברה. שנה וחצי עברה מאז שראיתי אותך מגלגלת עיניים ונושמת את הנשימה האחרונה שלך. שנה וחצי מאז שנרצחת. מניחה שלרוב האנשים שהגיעו לפה זה פשוט לא נקלט כמו שגם לי לא. הבעיה היחידה היא שעד לפני שלושה חודשים הרגשתי בחוסר של כולם ומבחינתי את אמורה לבוא ממש בקרוב. אני עדיין מחכה שנשב ואספר לך הכל, אבכה לך, אכעס איתך, פשוט אהיה איתך. אני כל כך מתגעגעת וזה פשוט לא פייר. זה לא פייר שכל פעם שאני חושבת עלייך אני נזכרת ברגע האחרון שלך ולא בפרצוף היפה שלך, או ברגעים המאושרים שלנו בדרום אמריקה כשלא ידענו פחד ועצב".

עוד הוסיפה:

"כל מי שהכיר אותנו ידע שאנחנו גאיה ורומי, רומי וגאיה. כולם ידעו שאנחנו צמד מיוחד שמשלים אחת את השנייה. לא סתם היינו צמודות במשך שבעה חודשים בלי להפרד. כנראה שהשליחות האחרונה שלך בעולם הזה הייתה לעזור לי. כמה סבלנית וטובת לב היית, לא משנה כמה מעצבנת ומתסכלת הייתי. תמיד היה לך חשוב לשמוע, לעזור, לתת מרחב כשצריך ולפעמים לחבק חזק ולא לעזוב. אני יודעת שתמיד אומרים על מי שמת כמה טוב הוא היה, אבל אצל גאיה זה אחרת. היא לא הייתה רק טובה, היא הייתה מלאך שומר במהלך החיים שלה בשביל כל כך הרבה אנשים".

"אני חושבת שכל מי שנמצא פה היום יודע שעל גאיה אי אפשר להגיד תכונה אחת רעה. הדבר היחידי שעולה לי לראש זה שהייתי משתגעת מכמה שהיא רגועה ונחמדה לכולם, ולעזאזל זה בין הדברים הכי יפים בה. במשך המון זמן בשבי ניסיתי לשכנע את עצמי שגאיה לא מתה, שאולי רופא הצליח לבוא ולהציל אותה בזמן. בתוך תוכי ידעתי שהיא מתה, הרי ראיתי אותה בעצמי. אני פשוט לא מוכנה לקלוט את זה ובחיים לא חושבת שאוכל. איך בכמה שעות אחדות החיים שלנו התהפכו לחלוטין, את נרצחת ואני נחטפתי. זה לא מה שתכננו. תכננו לחיות ביחד חיים אחת לצד השניה. לצאת למסיבות, לטוס בעולם, לשבת ולדבר עד השעות הקטנות של הלילה. איך זה הגיוני? זה פשוט לא מגיע לך, לנו.

"המשפחה המדהימה שלך מלווה ועוטפת אותי או שאולי בעצם אני עוטפת אותם. סיגל תמיד אומרת לי שהיא מרגישה אותך כשהיא נוגעת בי. ואת יודעת מה אחות? אני באמת מרגישה את זה, אותך. את כל הזמן איתי, מראה לי סימנים, באה אליי בחלומות. את מנסה לדבר איתי כל הזמן ואני מפחדת שאני עוד לא שם בשביל לשמוע. זה לא פייר שלא הספקנו להתחבק, שלא הספקתי להגיד לך תודה על מי ומה שאת בשבילי. תודה שלימדת אותי איך זה לאהוב ללא תנאים, להיות סבלנית ומלאת חמלה. תודה שלימדת אותי לשחרר מדברים ולחיות את הרגע, כי זה מה שחשוב באמת. תודה שהיית פה בשבילי בכל יום ושעה, לכל שטות או עצה. תודה שלא וויתרת עליי. הנוכחות שלך בחיים שלי כל כך חסרה. כל כך הרבה דברים שאני רוצה לספר לך, שתצחקי מהם או תתעצבני או תתני לי בראש שהייתי צריכה לנהוג אחרת.

"היית עפה על כמה שאני חדה וכמה למדתי בשנה האחרונה. היית צוחקת על זה שאני נאחסית ומתאים לי להחטף לעזה. היית נלחמת עלי כמו מטורפת עד לרגע שהייתי מגיעה הבייתה. פשוט היית. לנצח כשאסתכל על השמש את תזרחי מעליי. אוהבת אותך ומתגעגעת עד שזה כואב וחונק. רומיולה שלך".