ציצית תכלת: מהו אותו גוון והאם חייבים ללכת איתו?

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

בטורו הקבוע באיתון "בשבע" פרסם הרב אליעזר מלמד את הדיון לגבי צבע התכלת של הציצית והאם כיום אנו יכולים לדע מהו אותו גוון מיוחד.

המאמר לפניכם:

"לפני שבועיים הצגתי בטור זה את הראיות שהחלו להצטבר בעשרות השנים האחרונות לכך שצבע התכלת הופק מחילזון שחי בתוך קונכייה ושמו ארגמון קהה קוצים. מין זה שימש בעבר להפקת צבע ארגמן (סגול־אדמדם), ועל ידי חשיפתו לשמש בתהליך הכנת הצבע הוא הופך לכחול. מנגד הצעתי את הספקות אודות הזיהוי ואודות הצבע המדויק של התכלת (כחול כהה, כחול, תכלת או סגול). למרות הספקות, נראה שרוב הסיכויים שאכן התכלת הופקה מחילזון זה.

הסוברים שחובה להטיל תכלת

יש סוברים שהואיל והתברר שהפיקו את התכלת מהארגמון קהה הקוצים, חובה לצבוע בו פתילי תכלת לציצית. ולדעתם אף אם הזיהוי אינו מוחלט, החובה המוטלת עלינו היא לנהוג לפי מיטב הנתונים שבידינו, וממילא להטיל בציצית תכלת מארגמון קהה קוצים. בנוסף לכך, גם אם נניח שהזיהוי מוטל בספק, מכיוון שמדובר במצווה מהתורה, במצב של ספק יש להחמיר, כדין ספיקא דאורייתא לחומרא.

יתר על כן, יש סוברים שלאחר שהתגלה התכלת, כל ההולכים עם חוטים לבנים מבטלים מצווה מהתורה, וכבר עדיף להם שלא ללבוש בגד של ארבע כנפות (הרבי מראדזין 'פתיל תכלת' ה). בנוסף לכך, אין שום נזק בכך שנטיל תכלת זו, שגם אם יתברר שזיהוי התכלת מוטעה, מכיוון שמן הדין אין איסור לצבוע את חוטי הלבן בצבעים שונים, לכל היותר ייחשבו חוטי תכלת אלו כחוטי לבן שנצבעו בצבעים שונים.

הסוברים שבכל תכלת עמידה יוצאים

לא זו בלבד, אלא שלדעת הרב ישראל ליפשיץ (תפארת ישראל, הקדמה לסדר מועד פרק ג) המצווה אינה להטיל תכלת שיוצאת דווקא מדם חילזון מסוים, אלא העיקר שיהיה צבע תכלת עמיד, ואומנם בעבר הדרך היחידה להפקתו הייתה על ידי חילזון מסוים, אבל מצד הדין כל צבע כחול עמיד כשר לתכלת הציצית. כך סוברים גם רבים בדעת הרמב"ם, ולדעה זו גם נטה הרב הרצוג (התכלת בישראל פרק ד).

הסוברים שאין מצווה להטיל תכלת

מנגד יש סוברים שקיימים ספקות גדולים על זיהוי התכלת כמופק מהארגמון קהה הקוצים, ועל כן אין מצווה להטילו בציצית. יתר על כן, רבים סוברים שמכיוון שכל קיום התורה נשען על המסורת, משאבדה המסורת אודות התכלת והדרכים לבדיקתה, גם אם יובאו הוכחות רבות לכך שנמצאה התכלת, אין אפשרות לחייב להשתמש בה. ואף אין זה נחשב כספק תורה שיש להחמיר בו, שהואיל ויותר מאלף שנה הוחזק בישראל שהתכלת אבדה, בלא חידוש הסנהדרין או הנבואה לא ניתן להחזיר את המצווה לקדמותה ('שיעורים לזכר אבא מארי' בשם הרי"ד מבריסק). לפיכך, רק כשנדע בוודאות מהי התכלת, או לחילופין הסנהדרין תכריע שכך צריך לקיים את המצווה, יהיה חיוב להטיל תכלת בציצית.

הדיונים אודות ספיקא דאורייתא

עוד טענו הסוברים שאין חובה להטיל תכלת, מפני ש"ספיקא דאורייתא לחומרא" קיים רק כאשר אנחנו יודעים בוודאות כיצד מקיימים את המצווה, אלא שיש לנו ספק על פרט מסוים, אבל כאשר יסוד החובה מוטל בספק ונובע מחסרון ידיעה, אין מחשיבים אותו כספיקא דאורייתא (על פי רשב"א ובית יוסף יורה דעה קצ).

עוד טענה העלו, שמחמירים בספיקא דאורייתא רק במקרה שאם יחמירו יקיימו בוודאות את המצווה, מה שאין כן כאן (פרי מגדים אורח חיים א"א קצד, ג).

תשובת המחייבים להטיל תכלת היא שספק ידיעה אינו נחשב ספק כאשר רוצים להקל על ידו, אבל לחומרא יש להתחשב גם בספק ידיעה. ועוד הוכיחו שגם כאשר ספק אם יקיימו את המצווה, בספיקא דאורייתא יש להחמיר (הרבי מראדזין שם).

אולם תשובות אלו לא התקבלו על דעת הסוברים שאין חובה להטיל תכלת, הואיל והמצב הבסיסי הוא שהתכלת נשתכחה מישראל, עד שהחזקה היא שאין לנו תכלת, וכדי לעקור את החזקה ולייסד מחדש את מסורת התכלת צריך טענות מוחלטות שאין בהן ספק, וכפי שמצינו במקומות רבים בהלכה, שהולכים אחר חזקה כל זמן שלא נעקרה. כעין זה כתב הרב יהושע מקוטנא (ישועות מלכו אורח חיים ב-ג).

הספקות שאין בידינו להכריע

בנוסף לכך, בעקבות אובדן מסורת הטלת התכלת בציצית ישנם מחלוקות וספקות שאין בידינו אפשרות להכריע בהן: א. כמה חוטי תכלת צריך להטיל בציצית, האם ארבע מתוך שמונה כדעת בעלי התוספות ורוב הראשונים, או שניים כדעת הראב"ד או אחד כדעת הרמב"ם? ב. האם מותר בעת הפקת התכלת להוסיף על דם החילזון חומרים נוספים כדי לסייע לקליטת הצבע כפי שנוהגים? ג. מהו גוון התכלת - כחול כהה, כחול בהיר, טורקיז או אף סגול? וכל זמן שלא תהיה הכרעה ברורה בסוגיות אלה, אין אפשרות לטעון שחובה להטיל תכלת בציצית.

הסיבות להתנגדות להטלת תכלת

בקרב הסוברים שאין חובה להטיל תכלת, לא מעט סוברים שיש להימנע מהטלת תכלת מכמה סיבות: א. אומנם כעיקרון אין איסור לצבוע את חוטי הלבן בצבעים שונים ובכללם תכלת, אך צריך להיזהר שלא להשריש בעם ישראל זיהוי מסופק של מצווה. ב. ההולכים בתכלת נראים כמתייהרים על זקני הרבנים שאינם נוהגים כן. ג. יש לחוש לדעת הסוברים שלכתחילה צבע הפתילים צריך להיות כצבע הבגד, ואסור לצובעם בצבעים אחרים, שכך היא דעת רש"י, רמב"ם, ראב"ד ועוד. אומנם יש סוברים שאף לכתחילה אפשר לצבוע את החוטים בכל צבע, ומהם סמ"ג, מהר"ם ורשב"א.

החשש שייחלשו במצוות הציצית

עוד חשש ישנו שכיום בחסדי ה' רבים מאוד מהדרים לקיים את מצוות הציצית, ואף מוציאים את הציצית, והיא מזכירה להם את המצוות ושומרת על זהותם. בזכות הוזלת הציציות והטלתן בגופיות דרייפיט, חיילים רבים, מהם שאינם דתיים, הולכים כיום בציצית. כך נהגו עוד לפני המלחמה. ואם ייקבע הדבר שצריך ללכת עם תכלת, מפאת המחיר הגבוה של התכלת (כ־150 שקלים לפי הראב"ד, וכ־250 לפי התוספות ורוב הראשונים), רבים יפסיקו ללכת עם ציצית ויאבדו את המצווה הנפלאה הזאת שמזכירה את כל המצוות.

גם אם רק המהדרים ילכו בתכלת, יש חשש שמבין הציבור הרחב שרגיל ללכת כיום בחוטי לבן בלבד, יהיו אנשים שיחשבו שאין ערך בכך וייחלשו בקיום מצוות הציצית בלבן, כפי המנהג הרווח. כמו כן, יש חשש שמפאת המחיר הגבוה של התכלת ילדים ונערים רבים, שלעיתים ציציותיהם נקרעות, יפסיקו ללכת עם ציצית. וכבר עדיף שכולם יקיימו תמיד את המצווה בלבן מאשר יהדרו לעיתים בתכלת.

החיוב תלוי בהסכמה חכמים והאומה

למעשה, על פי הנראה כיום, רוב הסיכויים שצבע התכלת שבציצית הופק מארגמון קהה קוצים, אולם אין בכך ודאות, ועל כן, בלא הוראה מוסכמת של רוב מניין ורוב בניין של חכמי ישראל, אין חובה לשלב פתילי תכלת בציצית. זאת משום שהתורה מתקיימת על פי הוראת חכמי ישראל, וכאשר מסורת התכלת נפסקה, לא ניתן להחזירה כחיוב או אף כספק חיוב בלא הכרעת הסנהדרין או הסכמת רוב מניין ורוב בניין של חכמי ישראל.

יסוד הדברים במצווה לשמוע בקול בית הדין הגדול שהיה יושב בלשכת הגזית (דברים יז, ח-יא). ואף שלאחר מכן בתהליך הדרגתי נחלשה סמכותם של חכמים, עד לביטול הסנהדרין ולביטול הסמיכה ופיזור הגלויות, עדיין חכמי ישראל עושים שליחותם של ראשונים בהמשכת מסורת התורה כפי הנדרש לקיום התורה והמצוות. ובמקום בית הדין המסודר, החכמים המקובלים על ישראל דנים בסוגיות, ובמשך השנים והדורות ההלכה נקבעת על פי הוראתם וקבלת האומה (ראו החינוך תצו, ולנבוכי הדור ו1. וכן בעניין "שליחותייהו קא עבדינן", גיטין פח, ב; בבר קמא פד, ב; שולחן ערוך חושן משפט א, א; רמב"ם הלכות סנהדרין ד, יא).

על פי יסוד זה נפסק למעשה שהחובה היא להניח תפילין של רש"י ולא חוששים ל"ספיקא דאורייתא" ומחייבים להניח תפילין של רבנו תם. כלומר לא הייתה הכרעה בנימוקים הלכתיים, אלא שרבים נהגו כמו הרבנים שהורו כרש"י ורמב"ם עד שכך נקבעה ההלכה (שולחן ערוך אורח חיים לד, א). כך גם נוהגים לגבי הפרשת מעשר שני בברכה לפי השנים שהתקבלו בישראל, למרות שבמשך מאות שנים הדבר היה שנוי במחלוקת.

סיכום למעשה: אין חובה אבל יש מעלה

לפיכך, כל עוד לא הוסכם על רוב רובם של חכמי ישראל שחובה להטיל תכלת, אין בזה חובה. אומנם מכיוון שמסתבר שזו התכלת שבה הלכו אבותינו, יש מעלה בהטלת פתילי תכלת בציצית. אין לחשוש ליוהרה אחר שכבר עשרות אלפים נוהגים בכך. במידה ולא יקום ערעור על דרך הפקת התכלת מארגמון קהה קוצים, המנהג ללכת בתכלת זו ילך ויתפשט עד שייהפך למנהג שנכון לקיימו. ואם ימשיכו להתחזק בו, הוא ייהפך למנהג מחייב בקהילות רבות, עד שבהדרגה, על פי קבלת האומה וחכמיה, תחזור מצוות התורה להתקיים בתכלת זו, ותהיה חובה מהתורה לשלב אותה בציצית.

סייגים למעלה

אומנם מי שאביו או רבו מקפיד עליו שלא ילך בתכלת, עדיף שישמע בקולו ויקיים את מצוות התורה לכבדו בכך מאשר יהדר בהטלת התכלת. בנוסף לכך, נכון למי שמהדר להטיל תכלת שידגיש שהוא עושה זאת בלי נדר, ואף ראוי שיתעטף לעיתים בטלית של לבן. באופן זה לא יחדש חיוב בלא החלטת חכמים, והחשש שיהיו אנשים שייחלשו בקיום המצווה פוחת, שכן בכל עת שיהיה קשה להטיל תכלת, יקיימו ברצון את המצווה בלבן. לדוגמה, ילדים ונערים שציציותיהם נוטות להיקרע, יוכלו ללכת לכתחילה בלבן. וכן חיילים שצריכים להחליף תדיר את הטלית־קטן שלהם יוכלו ללכת לכתחילה בלבן".