שמירת הלשון

הלכות לשון הרע כלל ח - ט
 וְדַע עוֹד, דַּאֲפִלּוּ ((כב)) לְבַזּוֹת וּלְחָרֵף אֶת הַמֵּתִים גַּם כֵּן אָסוּר, וְכָתְבוּ הַפּוֹסְקִים, דְּיֵשׁ תַּקָּנָה וְחֵרֶם קַדְמוֹנִים, שֶׁלֹּא לְהוֹצִּיא לַעַז וְשֵׁם רָע עַל הַמֵּתִים. וְכָל זֶה אֲפִלּוּ אִם הַמֵּת עַם הָאָךָּץ, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם, בְּוַדַּאי הַמְבַזֶּה אוֹתּוֹ עֲוֹן פְּלִילִי הוּא, וְחַיָּב נִדּוּי עַל זֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּפְסַק בְּיוֹרֶה דֵּעָה בְּסִימָן רמ''ג סָעִיף ז'. וְאִסוּר שֶׁל הַמְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם הוּא אֲפִלּוּ אִם מְבַזֶּה אוֹתוֹ בְּעַצְּמוֹ, ((כג)) וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לְבַזּוֹת אֶת דִּבְרֵי תּוֹרָתוֹ. הוא מדברי המרדכי ריש פרק החובל עי''ש. ומ''ש דיש תקנה וכו', כן כתב המרדכי שם באותו הפרק והובא דין זה באו''ח סימן תר''ו. ומה שנמצא לפעמים בדברי הגאונים בדורות שלפנינו שאחד מקנטר לחבירו, היינו רק בויכוחים שהיה ביניהם בדברי תורה וכונתם היתה לשם שמים, לפי שראו שהדבר אינו מוסכם להלכה וכדי שלא יסמכו העולם על זה ויצא מכשול מזה על כן כתבו מה שכתבו, אבל לא נתכוונו ח''ו מעולם להלעיג ולהתלוצץ אחד מחבירו, כי אפילו אם הלעג ההוא היה אמת, הלא ידוע הוא דאסור לגנות אפילו על אמת. 

הלכות לשון הרע כלל ח - י
 וְעַתָּה נְבָאֵר לִפְנִי מִי אָסוּר לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע. דַּע, דְּאֵין שׁוּם חִלּוּקּ בְּאִסוּר הַסִפּוּר, בֵּין אִם הוּא מְסַפֵּר לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים, קְרוֹבָיו אוֹ רְחוֹקָיו אוֹ לְאִשְׁתּוֹ, אִם לֹא שֶׁהוּא דָּבָר, שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדִיעָהּ מִפְּנִי הַתּוֹעֶלֶת, שֶׁתִּהְיֶה מִזֶּה עַל לְהַבָּא, כְּגוֹן, שֶׁהִיא מַקֶּפֶת לאֲנָשִׁים רָעִים, שֶׁיִּהְיֶה קָשֶׁה אַחַר כָּךְ לְהוֹצִּיא מֵהֶם, עַל כֵּן הוּא מְסַפֵּר לָּה אֶת טִבְעָם הָרַע וּמַזְהִירָהּ, שֶׁלֹּא לְהַקִּיף לָהֶם. וְהוּא הַדִּין, שֶׁשֻּׁתָּף יְסַפֵּר כָּזֶה לְשֻׁתָּפוֹ עַל אֵיזֶה אֲנָשִׁים, שֶׁבְּדַעְתּוֹ אֵינָם בְּחֶזְקַּת נֶאֱמָנִים, וְכָל כְּהַאי גַּוְנָא, (וּכְעֵין שֶׁאָמְרוּ בְּקִדּוּשִׁין {דף נ''ב}: אַל יִכָּנְסוּ תַּלְמִידֵי ר' מֵּאִיר לְכָאן, מִפְּנִי שֶקַּנְטְרָנִים הֵם וְכוּ'). וַאֲפִלּוּ אִם אֵינו מַכִּיר בְּעַצְמו אֶת טִבְעָם הָרַע, רַק שָׁמַע עֲלֵיהֶם, גַּם כֵּן מֻתָּר לְסַפֵּר לָּה, מַה שֶּׁשָּׁמַע עֲלֵיהֶם, וּלְהַזְהִירָה עַל לְהַבָּא, אַף שֶׁאֵין לוֹ לְהַאֲמִין בְּהַחְלָטָה, לְמַה שֶּׁשָּׁמַע עֲלֵיהֶם, הָא עַל כָּל פָּנִים לָחוּשׁ מִבָּעֵי, (אַךְ בְּאֹפֶן זֶה לֹא יְסַפֵּר לָּה בְּלָשׁוֹן שֶׁיִּהְיֶה מוּכָח מִדְּבָרָיו, שֶׁמְּקַּבֵּל בְּהַחְלָטָה מַה שֶּׁשָּׁמַע, רַק יֹאמַר לָּה: שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ, עַל כֵּן הִזָּהֲרִי, שֶׁלֹּא תַּקִּיפֶנּוּ). אֲבָל בְּלָאו הָכִי אֵין שׁוּם חִלּוּק בַּדָּבָר, (וְרַבִּים מִשְׁתַּבְּשִׁין בָּזֶה, שֶׁמְסַפְּרִין לִנְשׁוֹתֵיהֶם, כָּל מַה שֶּׁאֵרַע לָהֶם עִם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי ((כד)) בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ אוֹ בַּשּׁוּקּ, וְהִנִּה מִלְּבַד אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, עוֹד הוּא מַרְבֶּה בָּזֶה מַחֲלֹקֶת, כִּי הִיא בְּוַדַּאי תִּטֹּר הַשִּׂנְאָה וְתָרִיב עֲבוּר זֶה עִם פְּלוֹנִי אוֹ עִם אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ, וְגַם תְּסִיתֵהוּ לֵילֵךְ עוֹד וְלָרִיב עִם פְּלוֹנִי עֲבוּר זֶה, וְסוֹף דָּבָר יִהְיֶה, שֶׁהִיא בְּעַצְמָה תְּבַזֵּהוּ עֲבוּר זֶה, עַל כֵּן הַשּׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִשְׁמֹר אֶת עַצְּמוֹ מְאֹד, שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת לְאִשְׁתּוֹ מֵעִנְיָנִים כָּאֵלּוּ). וכזה ממש איתא באדר''נ ספ''ז וז''ל אל תרבה שיחה עם האשה, כיצד, בזמן שאדם בא לביהמ''ד ולא היו נוהגין בו כבוד, או שערער עם חבירו, אל ילך ויאמר לאשתו כך וכך ערערתי עם חבירי וכו', מפני שבוזה את עצמו ובוזה את חבירו, ואשתו שהיתה נוהגת בו כבוד עומדת ומשחקת עליו וכו' ואין להתיר זה מפני דכבר נתפרסם בפני שלשה, דידוע הוא דדרך של המספר ענין כזה להטעים את הדבר ולהראות שהעולה היא עם פלוני, וידוע הוא דבזה לא מהני באפי תלתא, ועי' לעיל בכלל ב' ס''ט. ולבד זה הלא הוא מרבה מחלוקת בזה כמ''ש בפנים.