שמירת הלשון

הלכות רכילות כלל ח - א
 יֵשׁ הַרְבֵּה דְּבָרִים, שֶׁאֲסוּרִין מִטַּעַם אֲבַק רְכִילוּת. וַאֲבָאֵר בְּקִצּוּר אֵיזֶה עִנְיָנִים, וּמֵהֶם יָקִישׁ הַמַּשְׂכִּיל לְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּגוֹן, ((א)) הַמְסַפֵּר לַחֲבֵרוֹ, אֵיךְ שֶׁשָּׁאֲלוּ מֵאֶחָד אוֹדוֹתָיו, וְהֵשִׁיב עַל זֶה: שִׁתְקוּ, אֵינִי רוֹצֶּה לְהוֹדִיעַ מָה אֵרַע, וּמַה יִּהְיֶה, וְכָל כַּיּוֹצֵּא בָּזֶה, שֶׁמְסַפֵּר לוֹ, אֵיךְ שֶׁמִּדִּבְרֵי פְּלוֹנִי נִרְמַז עָלָיו שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, בִּכְלַל אֲבַק רְכִילוּת הוּא. פשוט הוא דכיון דדבר זה הוא בכלל אבק לשה''ר וכדלעיל בח''א כלל ט' אלמא דדיבור זה הוא דיבור שאינו הגון, ממילא אם יספר לו שאמר פלוני עליו באופן זה יכנס בלבו תרעומות על אותו פלוני, ואפשר דהוא בכלל רוכל ממש שטוען דברים מזה לזה, ועכ''פ מכלל אבק רכילות בודאי לא נפקא. 

הלכות רכילות כלל ח - ב
 וְכֵן הַמְשַׁבֵּחַ אֶת אֶחָד בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ, ((ב)) בְּמָקּוֹם שֶׁעַל יְדֵי זֶה יוּכַל לְהַעֲלוֹת בְּלֵב חֲבֵרוֹ תַּרְעוֹמוֹת עָלָיו, וְעַל יְדֵי זֶה יוּכַל לְהִסָבֵב לוֹ רָעָה, בִּכְלַל אֲבַקּ רְכִילוּת הוּא. עַל כֵּן נִרְאֶה לִי, דְּיֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּשַׁבֵּחַ אֶת רְאוּבֵן בִּפְנִי שִׁמְעוֹן שֻׁתָּפוֹ, (אוֹ לְאִשָּׁה בִּפְנִי בַּעְלָה, וּלְבַעַל בִּפְנִי אִשְׁתּוֹ), שֶׁהֵיטִיב עִמּוֹ בְּהַלְוָאָה אוֹ בִּנְתִינַת צְּדָקָה וּבְשִׁלּוּם שְׂכַר שָׂכִיר, שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ כָּרָאוּי, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כִּי מָצוּי הוּא עַל יְדֵי זֶה לְהעֲלוֹת תַּרְעוֹמוֹת בְּלֵב שִׁמְעוֹן עַל שֻׁתָּפוֹ רְאוּבֵן, וּפְעָמִים שֶׁיְּסֻבַּב גַּם כֵּן עַל יְדֵי זֶה לִרְאוּבֵן הֶזֵּק אוֹ מַחְלֹקֶת (וְכֵן לְאִשָּׁה עַל בַּעְלָה, וּלְבַעַל עַל אִשְׁתּוֹ) בְּחָשְׁבוֹ, כִּי הוּא פִּזֵּר אֶת מָמוֹנוֹ בְּוַתְּרָנוּתוֹ. גם זה נלמד ממה דאיתא לעיל [בח''א כלל ט' ס''א] שאסור לשבח אחד במקום שעי''ז גורם שיספרו בגנותו, וממילא הוא הדין לשאר רעה, דבגמרא ערכין (ט''ז) איתא אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו, וכל רעות בכלל. ומה שכתבנו בנתינת הצדקה, דוקא אם היא מתנה מרובה (וכן כה''ג בהלואה ובשילום שכר שכיר כל אחד לפי ענינו) שעי''ז יוכל שותפו להקפיד עליו.