רש"י לתהילים

תהילים - פרק יד'

(א) לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ עֲלִילָה אֵין עֹשֵׂה טוֹב. (ב) יְהוָה מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים. (ג) הַכֹּל סָר יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד. (ד) הֲלֹא יָדְעוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם יְהוָה לֹא קָרָאוּ. (ה) שָׁם פָּחֲדוּ פָחַד כִּי אֱלֹהִים בְּדוֹר צַדִּיק. (ו) עֲצַת עָנִי תָבִישׁוּ כִּי יְהוָה מַחְסֵהוּ. (ז) מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּב יְהוָה שְׁבוּת עַמּוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל.


פירוש רש"י

{א} אמר נבל בלבו וגו'. שני מזמורים אמר דוד בספר זה בענין א' הראשון על נבוכדנצר והשני (לקמן נג) על טיטוס הרשע זה נתנבא על נבוכדנצר שעתיד ליכנס להיכל ולהחריבו ואין א' מכל חיילותיו מוחה בידו : אין אלהים. ואעלה על במתי עב (ישעי' יד) : השחיתו התעיבו עלילה. מעללים :{ג} הכל סר וגו'. אין איש בחיילותיו מוחה בידו : נאלחו. נהפכו לקלקול : {ד} הלא ידעו. הלא סופם ידעו מה שעלתה בהם : אוכלי עמי. זרעו של נבוכדנצר. אכלו לחם. עשו משתה (דניאל ה) בלשצר מלכא עבד לחם רב : ה' לא קראו. לא חשבוהו ולא זכרו נפלאותיו ונוראותיו במשתיהם ונשתמשו בכליו, ורבותינו פירשו כל שלא היה גוזל את ישראל לא היה טועם טעם ערב במאכלו, אוכלי עמי נדמה להם כאוכלי לחם שטעמו טעם מאכל ערב : {ה} שם פחדו פחד. שנשתלם גמולו לבלשצר וכו' : כי אלהים בדור צדיק. בדורו של יכניה שהיו צדיקי' : {ו} עצת עני תבישו. אתם אומרי' שעצתם של ישראל בושה על שהם בוטחי' בה' כי ה' מחסהו : {ז} מי יתן. אז יקרב היום שיתן מציון ישועת ישראל ואז יגל יעקב ישמח ישראל :