לא יאומן: ’’אולי אבדה לכם שקית עם מיליון שקל?’’

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

"באחד הכינוסים שנערכו בישיבה בה אני מלמד, נשא הרצאה רב חשוב מאד'', כך נפתח הסיפור המיוחד בעלון קבלת שבת. ''בדבריו סיפר סיפור שהדהים את כל שומעיו. לצידי ישב אחד מן הרמי"ם המיוחדים ביותר בישיבה והאזין לסיפור. לאורך כל הסיפור הבחנתי ש-בת צחוק קלילה מרחפת על פניו. מן הבעה כזו האומרת שאת הסיפור הזה הוא כבר שמע מאי מי.

בסוף ההרצאה, כשרחש של התפעלות נשמע באולם, פניתי לידידי היושב לצידי: "מה דעתך על הסיפור המיוחד הזה?" "דעתי", ענה והחיוך הדק התרחב עתה לחיוך רחב ומלא, "דעתי טובה מאד משום שהסיפור הזה קרה לאבא שלי". "לאבא שלך?" ההלם והתדהמה שלי היו כה גדולים, עד שלא הצלחתי להסתיר אותם. "אתה… אתה"… "כן", הוא ענה בביטחון, "אני הוא בנו של בעל התשובה הלזה. ואם אינך מאמין, בוא אלי הביתה ותכיר את אבי שליט"א ש עמו התרחש הסיפור". הבשורה הממה אותי. יושב לו לבטח, אברך משי,
מיוחד, המשמש כר"מ בהיכלה של אחת הישיבות המפורסמות ביותר בעיר, הוא ר"מ אהוב על כל תלמידיו, הצוות כולו מעריך אותו, ופתאום, השמועה הזו שהוא בעל תשובה. אין זה אלא שסיפור החזרה בתשובה שלהם היה מיוחד במינו, אם הוא הצמיח
אחד כמוהו.

ואכן, הסיפור היה מיוחד. "אבא היה בשעתו משקיען גדול. הוא תמיד נטל בהלוואה סכומי כסף גדולים, השקיע אותם ו"קטף" בקלות את הרווחים", סיפר האברך. "את כספי ההלוואות לווה אבא מידידים שהיו סומכים עליו. כמובן שאף אחד מאותם ידידים לא יצא נפסד מההלוואות האלה. זה היה הנוהל; אבא לווה כסף, משקיע, הכסף מכפיל או משליש את עצמו ואבא מחזיר חובות ורווחים לכולם ולעצמו כמובן (על איסור ריבית הוא כמובן עדיין לא שמע אז).

באחת ההזדמנויות היה צריך אבא מליון שקל, ממש כפשוטו. חצי מליון היה לו ביד אולם החצי השני מנין? לצורך כך ניסה אבא לשכנע שני שכנים בבנין שגרנו, שכל אחד ייתן לו רבע מליון והוא מחזיר אותם תוך כמה ימים עם רווחים הגונים לכל מי שהסכים. השכנים ידעו שאבא הוא אדם הגון, והסכימו להלוות את הכסף ולקבל אותו עם רווחים הגונים בצד. הסכימו, אך לא בלב שלם. אחד מהם אמר לאבא: "תדע יש לי לב חלש מאד. אם קורה משהו לכסף הזה, אתה האחראי לכך!" השכן השני הלך קצת יותר רחוק. "הבן שלי", הוא
אמר בנימת איום, "הבן שלי יבוא לגבות ממך את הכסף אם לא תחזיר אותו". וכולם ידעו שהבן שלו – אימת השכונה הוא…

נטל אבא את מליון השקלים שהיו לנו בבית ושאל את עצמו, איפה אני מניח את הכסף הזה למשמרת בת כמה ימים? הוא מביט כה וכה ורעיון גאוני עולה במוחו. הוא רוקן שקיות נייר של קמח ושל סוכר ומילא אותם בשטרות מגוהצים. עכשיו נראו הקמח והסוכר כאילו נקנו זה עתה במכולת. אבא הכניס את השקיות לשקית ניילון גדולות והלך איתן לכל מקום שהלך. יום רביעי אחר הצהריים, אבא מגיע לרחוב הראשי, שקיותיו מתנופפות בידיו. וכמו מן השמיים שועט לכיוונו כלב. אבא נבהל מאוד מהריצה הפתאומית של הכלב לכיוונו, ושמט את השקית. הכלב? תופס את השקית ונעלם במורד הרחוב.

האנשים ברחוב עוזרים לאבא לקום מהנפילה שלו, לנער את החליפה, למצוא את המשקפיים והם אינם מבינים למה אדם שניצל ממלתעותיו של כלב מתפרע אינו שמח על כך. "מה היה לך שם בשקית?" הם מנחמים את אבא, "קצת קמח, קצת סוכר אז מה?"
אבל אבא אינו יודע מה לעשות. הוא חוזר הביתה המום ונסער. מתיבות הדואר מביטות בו שתי תיבות של שני השכנים מהם לווה את הכסף. אחד שליבו החלש לא יעמוד במעמסה אם הכסף יאבד והשני שהבן האלים שלו יתבע ממנו את הכסף כאן ועכשיו. ואם הוא לא מביא, הוא אמור להיפרד מאחד מילדיו, מביתו או משהו כזה… אבא היה שבור ורצוץ. אני זוכר את הרגשתו אז ואת חוסר האונים שליווה אותו.

חולפת עוד שעה. הטלפון מצלצל. על הקו אדם זר המברר האם אבדו לנו שקית עם שקיות של קמח וסוכר ארוזות באופן קצת שונה. בטח שאבדה, איפה היא? האיש אינו מתרגש. "השקית נמצאת אצלי", הוא אמר, "תנו לי סימנים ואשיב לכם אותה". "סימנים אתה צריך? כבר ראית שיש בשקית הזו כסף, הרבה כסף". האיש שמעבר לקו לא הגיב, ורק שאל עניינית: "היכן ניפגש?" אבא הציע מיד מקום. היהודי הסכים אבל אמר לאבא שהוא קופץ קודם לתפילת מנחה ורק אח"כ יביא את הכסף. אבא חשב שהוא מתעלף, לא יכול
היה לחכות כבר. "אני צריך את הכסף", הוא אמר, "אני דואג לו, הוא יקר לי, ובעצם, הוא כל חיי". אבל האיש הלך להתפלל.

בזמן הזה היינו במתח עצום. מי האיש הזה ולמה שיסכים להחזיר את הכסף בקלות רבה כל כך? "אולי הוא מסוכן האיש הזה?" נבהלה אימי. "ממתי מסכים בן אדם להחזיר סכום רב כזה?" החלטנו לבוא למפגש כולנו. חלק יישאר בחוץ ויזמין עזרה אם אבא יצטרך וחלק אחר יישאר עם אבא. ממש כמו שאמר שלמה המלך החכם מכל אדם, 'מרבה נכסים מרבה דאגה'… חיכנו עד שהאיש יסיים את התפילה ויגיע לפגוש את אבא.

בקצה הרחוב הבחנו בו. הוא היה חרדי לגמרי. לבוש בכובע וחליפה ובידו השקית. "לא חסר בהן שטר", הוא הרגיע מיד את אבא שהיה חיוור מדאגה, "רק כמה חורים בשקית שהכלב נשך". אבא פרץ בבכי של התרגשות, אבל אני והאחים שלי לא הצלחנו להבין. איך זה שיש לאדם בידיו מליון שקלים, בשטרות מסודרים בקפידה והוא לא לוקח מהם כלום? איך זה יתכן? אבא הוציא חפיסה אחת של שטרות מהשקיות ואמר לאדם האציל שממולו: "קח את זה. יש כאן בחבילה עשרת אלפים שקל. קח אותם ממני כאות
תודה על שהיית הגון והחזרת לי את הסכום!" האיש היה מופתע, כנראה שלא ציפה לזה. אחר כך הניע את ראשו בהחלטיות: "אין על מה לדבר. אני לא נוגע בכסף הזה", הוא אמר. "אבל למה?" אבא לא הצליח להבין אותו, "הרי מצאת את השקיות זרוקות ברחוב, נכון?"

"נכון".

"והיית אמין. יכולת לקחת מפה כסף ולא לומר לי בכלל. יכולת לומר ששטרות נפלו מן השקית. יכולת להמציא עוד אלף ואחד סיפורים, ובכלל, יכולת להיעלם לגמרי ואתה לא עשית את זה. קח את הכסף ממני!". אבא סקר את האיש. "אני מבין שיש לך משפחה גדולה וילדים קטנים". האיש הנהן בחיוך. נכון, יש לו משפחה וילדים קטנים ובטח גם הוצאות מרובות אבל מהכסף הזה הוא אינו מוכן לקחת.
"כמה ילדים יש לך?" שאל אבא. "שבעה שיהיו בריאים". "ואתה עובד?" "לא. אני אברך כולל". "אז מה אכפת לך לקחת. ממה אתה חושש? שהכסף הזה גנוב? תאמין לי שהוא לא גנוב. אני אדם ישר, בוא תשאל את הבנים שלי".

"אני לא חושב כלום. אני רק לא מוכן לקחת מהכסף הזה, נקודה". אבא חשב רגע ואמר: "בסדר, אני מסכים שלא תיקח מהכסף. דבר אחד תעשה עבורי ועבור הסקרנות שלי, רק תגיד לי למה אתה לא מוכן לקחת, זה הכל". "זה פשוט מאד" אמר האיש ונשען על הגדר של הרחוב, "מישהו שילם לי היום במקומך שכר על החזרת הכסף. ואם אקח ממך כסף, הוא יוריד לי ממה שנתן לי וזה אני לא מוכן".
"יוריד לך?" קצף אבא, "אני אחזיר לך פי שתיים מה שהוא יוריד לך". "אתה לא תוכל". "למה? יש לי מליון שקל ביד, מה יש לך יותר מזה?" "יש לי משהו שהוא הרבה יותר מזה, הרבה הרבה יותר". "מה?!" אבא נתן צעקה כזו שהרעידה את הרחוב, כמה אנשים הסתכלו בבהלה לעברו. האיש חייך בסיפוק. אפשר היה לקנא בו על שלוות הנפש שלו. "שכר משמיים", אמר והצביע כלפי מעלה. אבא נאנח. "עם מיסטיקה אני לא מתחיל", הוא אמר. בזמן הזה עוד לא ידענו מאום על הדת והיא היתה רחוקה ממנו כרחוק מזרח ממערב. פתאום נפגשנו מקרוב עם אדם ששום שטר ולו הגדול ביותר שיש לו, לא ידבר אליו כמו שכר עלום, שאיננו יודעים את טיבו המובטח לו ממרומים. וזה היה חדש לאבא ומעניין לנו מאוד.

נפרדנו תוך שאנו מחליפים כתובות. האיש הלך לדרכו שמח וטוב לב, בצעדי ריקוד ממש. אבא חזר המום ומבולבל. אחרי כמה דקות רץ אבא פתאום אחרי האיש הזה ואמר לו: "אני לא עוזב אותך עד שאתה מגלה לי מה עושה אותך ככה מאושר. לא מוכן לעזוב אותך", אבא ממש התחנן. "הנה, אני אדם עשיר", אמר לו אבא, "לא חסר לי בעולם הזה כלום. ובכל זאת אין לי חיים. אני לא ישן בלילה מרוב מתחים, אני לא מוצא סיפוק בכלום. תאמין לי שאתה כל כך צודק שהשקיות הללו באמת לא שוות. איך זה שאתה חי בצמצום ולפעמים אפילו ברעב, יכול לדחות בקלות כה רבה עשרת אלפים שקל שבטח היו מושיעים אותך, לפחות החודש, ועוד לחזור הביתה בצעדי ריקוד כאלו".

האיש לא מיהר לשום מקום. "אמרתי לך", הוא אמר לאבא, "מה שיתנו לי שווה פי כמה ממה שאתה יכול לתת לי וזה מה שעושה אותי מאושר". זהו. משם ואילך, הדרך אל האור היתה קצרה וקלה. אבא החליט מיד שאם יש דבר שהוא יקר ללב יותר ממליון שקל מזומן וביד, הוא מוכרח לגלות מהו. אבא נסע לכמה סמינרים של בעלי תשובה, לברר ולגלות מה האושר הזה השמור לבעליו לטובתו כל הימים.

כמה שנים חלפו מאז ששבנו בצעדים מהירים אל היהדות. אבא התחיל להתפלל בבית הכנסת האזורי והבית שינה את צורתו לגמרי, ברוך ה'. אך עדיין לא תם הסיפור. באחת מסעודות ליל השבת, ישב איתנו ליד השולחן אורח שאבא הזמין. האורח ביקש מאבא שיספר לו מעט על הדורות הקודמים שלו. "אנחנו בעלי תשובה", אמר לו אבא בפשטות. "בעלי תשובה, ככה שלא תוכל למצוא
מישהו שאתה מכיר". "יכול להיות שלא אמצא", ענה האיש בשלווה, "אבל לנסות תמיד כדאי. אני ממוחה בייחוסים, אז מה אכפת לך?"
אבא הזכיר כמה שמות אחורה והאיש שמולו קפץ בהתלהבות. "אח, איזו זכות עצומה יש לי לשבת לשולחן אחד יחד עם צאצאי הרבי הקדוש רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל".

"מי?" בהה בו אבא כלא מאמין. "רק לפני כמה שנים חזרנו בתשובה ו…" אולם האיש לא נרגע מהתלהבותו. "עכשיו אתם מבינים איך זה שהתעורר בכם פתאום האור? איך זה שהנשמות הגבוהות שלכם רצו לבוא על תיקונן? אתם צאצאים של רבי מאיר מפרמישלאן, זכות עצומה היא לכם".

זכה אותו אברך שמצא את הכסף להדליק את הניצוץ היהודי שבנשמותינו, ולהעמיד דור ישרים מבורך שהולכים בדרך התורה והמצוות, ובכך לזקוף לזכותו מליוני מצוות", סיים הר"מ את סיפורו.

(מתוך עלון קבלת שבת)