גם אתם תופתעו: למה קראה האישה לביתה בשם 'שלהבת'?

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

יום אחד בעלותי על קו ארבע מאות ושתים, התיישבה לצדי אישה הנראית מכובדת, ונראה היה כי היא רוצה לשתף אותי בדבר מה. אנו עורכות היכרות קצרה, והיא מספרת לי סיפור חיים:

'אני חוזרת עכשיו מבית החולים 'מעייני הישועה', הבכורה שלי, שלהבת, ילדה את ילדה השמיני'. אני לוחצת את ידה בברכת מזל טוב, מאחלת לה נחת, ותמהה בלבי: מנין מגיע השם 'שלהבת' לאישה שנראית חרדית לכל דבר? וכן, כבר שמענו על נשים הזוכות להביא שמונה ילדים לעולם, מה ההתרגשות הגדולה?

אך המשך סיפורה ענה לי על התמיהות כולן.

בת שיחי, ג'ודי שמה, מספרת: 'גרנו בקיבוץ רחוק אי שם, בדרום הארץ. היינו זוג צעיר, הורים לשלושה ילדים, ולא חסר לנו מאומה. כסף היה, אפילו ברווח. ילדים מוצלחים, מקומות עבודה נחמדים, מעמד חברתי מוצק וגם חיים שיש בהם טעימה קטנה מן המסורת היהודית. מתוך חיי מלאי הטוב, לכאורה, הרגשתי ריקנות. לא ידעתי להגדיר את הרגשתי, אך ידעתי שמשהו באורח חיינו אינו תואם את רצון האלוקים מאתנו.

יום אחד, נזכרתי בעובדת היותנו כוהנים, 'אולי ככוהנים עלינו להיות טובים יותר? להתנהג ולחיות אחרת מן החיים הנוכחיים שלנו?' המחשבה הזו נקרה בי על אש נמוכה ולא ידעתי מה לעשות עמה.

יום אחד ראיתי יהודי עם חליפה שחורה וזקן חולף ברחוב שלנו. רצתי אליו, מופתעת מעצמי, והתחננתי על נפשי: 'הרב!' הוא סובב את ראשו, מופתע. אולי הייתי הראשונה שקראה לו 'רב'… אז, כל חובש כיפה ועטוי חליפה היה בעיניי רב.

'הרב!' המשכתי וזעקתי, 'אני רוצה שהילדים שלי יישארו יהודים!' המשפט יצא מפי ופתאום הבנתי את פשר הדאגה המנקרת בלבי לאחרונה. אחוזי ההתבוללות עליהם אני שומעת מסמרים את שערי.

'הרב' המתין רגע, ליטף את זקנו, נבוך. 'ודאי הוא חוכך בדעתו איזו קבלה לבקש ממני', חשבתי בלבי, אך הוא לא ביקש ממני דבר מכל מה שציפיתי שיבקש. 'את רוצה שילדייך ייוותרו יהודים?' הוא שאל, 'תתפללי!'

התביישתי לומר לו שאיני זוכרת מתי פתחתי סידור, אם בכלל. איני יודעת כיצד מתפללים! 'אה… איך אתפלל? מה אומר?', שאלתיו ככלי מלא בושה.

'מדי מוצאי שבת, לאחר שבעלך מבדיל על היין, קבעי לך זמן קבוע בו תתפללי. פשוט תבקשי מהשם שילדייך יישארו יהודים', ענה.

'הה… רבי!', נבוכותי, 'אני לא יודעת מה הנוסח לתפילה זו, והעברית שלי עוד מגומגמת. אנחנו רק שלש שנים בארץ'.

הרב ענה לי בבטחה: 'זה בסדר גמור, את יכולה להתפלל אפילו באנגלית. העיקר שתבקשי מתוך הלב ותתחנני שהילדים שלך יישארו יהודים'.

הודיתי לרב, הוא נעלם מנוף חיי ואני קיימתי את עצתו באדיקות. מדי מוצאי שבת אחר שהבדיל בעלי על היין, התכנסתי בפינת הסלון ושפכתי דמעות כמים שהילדים שלי יישארו יהודים. מעבר לכך לא בקשתי. יותר לא ידעתי לבקש אז. לא ידעתי מהם חיים טובים יותר וכיצד מקיימים אותם, אך לא יכולתי לסבול את המחשבה שילדיי יינשאו לגויים, כפי שקרה לרבות מידידותיי בארצות הברית.

כך המשיכו חיי השגרה שלנו, מעט מסורת, וכל השאר חילוני למהדרין. קידוש, סעודה חגיגית ונסיעה לים, אלו היו השבתות שלנו. אך על תפילת מוצאי השבת לא ויתרתי בכל מצב וזמן.

בחופש הגדול הגיעה קבוצה של כמה מאות בנים תוצרת ארצות הברית, אשר התאחדו למחנה נופש תחת ארגון קירוב מחסידות גדולה מאמריקה. הם בחרו בקיבוץ שלנו, שהיה בו נוף מדהים ושלווה כפרית, כמקום נופש. מארגני המחנה הזמינו אף את ילדי המקום לבוא ולהשתתף. כיוון שהיינו חמימים כלפי המסורת היהודית, כמו רוב שכנינו בקיבוץ, צירפנו את שני בנינו יחד עם חבורה בת תריסר בנים מגידולי הקיבוץ.

הם חוו יחד עשרה ימי נופש מקסימים ומלאים בתוכן, העשירו אותם בחידושים ופתחו בפניהם אופקים רחבים אל עולם חדש שלא הכירו. ילדי הקיבוץ התלהבו, אך לאט דעכה התלהבותם והם חזרו לשגרת היומיום, אך ילדיי היו שונים מכולם. הם ביקשו ותבעו להיכנס אל מוסדות חינוך – שימשיכו ללמד אותם מן המקום שמדריכי המחנה הפסיקו.

מכאן הם החלו לסחוף אותנו אחריהם אל תהליך מרתק, כובש ולא קל. התקדמותם היתה מהירה ונלהבת ושלנו איטית. כבר היינו 'עמוק' בפנים, בעלי הלך לשיעורי תורה ואנכי לבושה הייתי כנדרש מבת ישראל, רק בתנו, שלהבת, נותרה הרחק מאחור. ככל שביתנו הפך לבית יהודי חם, כואב היה לי יותר על שלהבת. היא היתה קרה ומנוכרת, שידרה אנטי לכל דבר שבקדושה. בתפילת מוצאי השבת שלי הוספתי תפילה אישית ורותחת על שלהבת שלנו. אני המשכתי בשלי, והיא המשיכה בשלה.

ילדיי בגרו, שני הבנים כבר למדו גמרא והתנצחו עם בעלי בהוויות אביי ורבא, תינוק נוסף נולד למזל טוב וקראנו שמו יהודה, בהודיה עמוקה על שקרבנו השם אליו. היינו מאושרים. רק שלהבת העיבה על האושר, דבקה בדרכה בעקשנות חסרת פשר.

היא סיימה את לימודיה בתיכון, וכדרך רבים מן הצעירים יצאה לטייל, לראות, לחוש, לגשש ולמשש מקומות מסביב לעולם. נפרדנו בצער ובדמע, לא ידענו מתי ואיך נשוב לראותה. ואני המשכתי, מדי מוצאי שבת, להתפלל.

חודשים חלפו, עקרנו מן הקיבוץ וקנינו דירה נחמדה באחת מן הערים החרדיות. הילדים התקבלו למוסדות תורה מן העילית, ורק לבי בכה על שלהבת שלי, שנותרה לה אי שם מרחוק.

ויום אחד מלאה סאת דמעותיי. הטלפון צלצל, ו'היא' היתה על הקו, נימת קולה אחרת. 'היכן את?' לאטתי בקול מפרפר, 'בקליפורניה, במדרשה לבנות מטעם ישיבת 'אור שמח'!' קרעה שלהבתי את סבך חששותיי.

אור חדש ושמח הציף אותי באותם רגעים. ידעתי שתפילתי לא תשוב ריקם, ולבסוף תתעורר הבת מתרדמתה.

זה הסיפור של בתי שלהבת', סיימה בת שיחי נרגשת, 'והיא ילדה זה עתה את ילדה השמיני. כמה סמלי, השלהבת שלי הדליקה את הנר השמיני, בעצם ימי החנוכה…'. את מנהגה הקבוע אינה עוזבת ג'ודי. עד היום היא ממשיכה ומבקשת, מדי מוצאי שבת ולא רק, שכל צאצאיה יישארו יהודים. והפעם היא מוסיפה: 'שיהיו יהודים אמתיים, אוהבי השם ויראי אלוקים…'.

אני מתרגשת עמה ומאחלת לה את כל הנחת שבעולם, מאחלת לה עוד שנים ארוכות של אור ואינספור נרות יהודיים שימשיכו לספר את סיפור תפילת אם יהודייה, תפילה אחת שלא שבה ריקם!  

(הרב חנניה צ'ולק; האמנתי ואדברה)