אדם שהתפלל ולא נענה: דבר תורה לפרשת במדבר מהרב מנדל – מנהל מוקד תהילים ארצי

ביום ראשון הקרוב, ראש חודש סיון, הוא היום שבו עם ישראל הגיע ממסעו מרפידים, וחנה למרגלות הר סיני.
 

אומרת הגמרא שבראש חודש "לא אמר להו ולא מידי". משה רבינו לא אמר להם דבר, משום חולשה דאורחא. חלשים ועיפים היו מהדרך, ועל כן משה רבינו המתין עם דבריו עד למחרת היום.

ולכאורה, ההליכה ממקום חנייתם הקודמת - מרפידים ועד להר סיני - היא הליכה קצרה, כך שהיא לא אמורה לגרום לחולשה. מה עוד, שההליכה בכל שנות הנדודים של עם ישראל במדבר לא היתה כרוכה בטרחה, היות וענני הכבוד היה מפלסים את הדרך למישור.

בהתחשב בכך שבני ישראל עמדו בתשוקה ובציפייה למעמד קבלת התורה - הם ספרו את הימים מיום צאתם ממצרים ועד למתן תורה. ההיגיון אומר שככל שמתקרב המועד, ובפרט כשהם הגיעו וחנו למרגלות ההר שעליו תינתן התורה – ההתרגשות והציפיה שלהם המריאו לעוצמה גבוהה מאוד.

וראיתי לפרש, שהאמונה הפשוטה היא עיקר כל התורה כולה. כמו שכתב הרמב"ן, "שאין לאדם חלק בתורת משה, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם". ובלא אמונה זו, נחשב האדם כמי שעדיין לא 'התחיל' את התורה כלל.
 
משה רבינו רצה להשריש בלב העם שאפילו כשאדם מצפה ומייחל לישועה שתבוא, וכן סופר את הימים, עליו לדעת שאפילו אם עדיין לא הגיע הזמן לישועה - לא יפול ברוחו, אלא ימתין ויצפה באמונה תמימה, ואז יראה שהישועה קרובה לבוא, כמו שאמרו חז"ל "מה יעשה אדם שהתפלל ולא נענה? יחזור ויתפלל".
 
וזה מוסר השכל לכל הדורות: בצר לו, האדם מבקש, מצפה ומייחל יום אחר יום. אם אינו רואה ישועה שקרבה לבוא - אל יפול ברוחו. אלא דווקא אז יתגבר כארי ויתחזק באמונה פשוטה, יחזור ויתפלל, ואז תבוא הישועה לבקשתו.
 
חודש טוב ומבורך, שבת שלום.
הרב מנדל