"דברים שילדים לא צריכים לראות": ראיון מרגש עם ילדים שהיו נוכחים בכאוס בשמחת תורה

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

בכתבה שפורסמה באתר N12 על ידע גדעון אוקו, משתפים ילדים מקיבוץ בארי בתחושותיהם במהלך החודש האחרון. 

אוקו מנהל שיחה עםילדים החל מגיל 8 על מה שחוו, מה הם מבינים מהמצב ולמה הם מצפים.

זהו הראיון המרגש המלא:

"שלום. לפני שמתחילים לדבר, חשוב לי לומר שתרגישו הכי בנוח וחופשי לדבר על מה שבא לכם. אם יש משהו שאתם לא רוצים לדבר עליו, אז ממש לא לדבר עליו. תספרו לי קצת מה שלומכם היום.

יהונתן פרידלנדר בן 11: "אני די בסדר, אבל אני גם מאוד עצוב. גם דודה שלי ובעלה, שהוא גם דוד שלי, הם שניהם חטופים בעזה. ואני מתגעגע אליהם", הוא מצביע על החולצה שלו שעליה תמונות הדודים החטופים".

אז מה שלומך?

שיר וייס בת 7: "לא בסדר".

למה?

"כי סבתא וסבא שלי נהרגו".

מתגעגעת אליהם?

"יותר ממך. אבל יש לי משהו שהם קנו לי, עליי".

מה? העגילים? וואו. ממש יפים. מי זה קנה לך, סבתא?

"כן, וסבא".

וסבא?

"כן, לכבוד יום ההולדת שלי".

אדר פיניאן, בת 9: "אני עדיין עצובה מכל מיני דברים שקרו בקיבוץ וזה, או... נגיד סבא שלי וסבתא שלי כבר לא איתנו, אז זה עצוב".

תומס ברזון מקאי, בן 9: "אני עוד מתאושש מהמצב. כי לפני כמה ימים הודיעו שמצאו גופה של חבר מאוד טוב שלי מכפר עזה, שהיה ממש גיבור, ירו בו. אם הייתי ילד ששתי הלוויות בשנה שאני בקושי הולך, ועכשיו יש לי משהו כמו ארבעים".

שיר: "אני הייתי בממ"ד איזה 17 שעות. לא הייתי יכולה לסבול את זה, רציתי כבר...".

מה היה הכי קשה?

"רציתי כבר לאכול. לא צחצחתי אפילו שיניים, רק קמתי מהמיטה, פתאום אזעקה".

שניר כהן, בן 6: "ואז אבא שלי שמע יריות, הוא ירד להביא את האקדח שלו ואז הוא ראה שני מחבלים על אופנוע כזה, ואז הוא רוקן עליהם מחסנית. ברחנו לממ"ד. כולנו התחבאנו מתחת למיטה. אימא שלי חסמה את הדלת".

נהר אביטל, בן 9: "אימא ליפפה חולצה שהייתה על היד, קשרה את הידית על היד שלה. כשהם הגיעו, הם ניסו קצת לפתוח את הממ"ד. אני דחפתי את המיטה לדלת".

איך ידעת מה לעשות?

"אני לא, אבל אני פשוט שמתי כל דבר כבד על הדלת".

ומה, דחפת את זה חזק?

"כן".

נירי גאז, בת 6: "לא יכולנו לעשות כלום, שתקנו".

מה הם צעקו?

"הם צעקו מילים בערבית".

"אללה אכבה", אומרת אחת הילדות.

כמה שעות, את יודעת כמה שעות הייתם שם בממ"ד?

נירי: "כל היום"

תום גאז, בת 11: "התכתבתי עם סבתא. והיא התקשרה אליי ורשמתי לה שאני לא יכולה לענות. היא רשמה לי, 'מה קורה?' רשמתי לה 'יש מחבלים'".

אדר: "סבתא שלנו התכתבה איתנו. היא התקשרה אלינו ואמרה: 'ירו בסבא'. ואני זוכרת שההודעה האחרונה הייתה 'הצילו, הצילו'. ואז איבדנו קשר. כן".

זאת הייתה ההודעה האחרונה ממנה?

"כן".

את חושבת עליה הרבה?

"מאוד. עליהם".

מה את חושבת? למה את הכי מתגעגעת?

"לארוחות שעשינו מדי פעם, היא אומרת וקולה נשבר. "היא הייתה מכינה לי תמיד בחורפים אורז עם חלב".

אהבת את זה?

"כן. ומרק ירקות".

תומאס: "פשוט הבנתי ש... שזהו, זה נגמר. התחלתי לכתוב לחברים: 'היה כיף, להתראות'".

כלומר מה, התחלת כבר להיפרד מהחברים?

מהנהן. "ואז אני מוצא את עצמי בשלוש לפני בוקר כותב הודעה: 'הוציאו אותי' ושאני חי".

נהר: "ואז פינו את כולם מחוץ לקיבוץ. בדרך היה גם הרבה גופות מסביבנו והמון דברים שילדים לא צריכים לראות".

שיר: "מלא בתים הרוסים, זה היה קצת מפחיד. אז כשראיתי דברים קצת מפחידים, אז אמרתי, בקטע הזה אני צריכה לעצום את העיניים".

ועצמת או שהשארת אותן פקוחות?

"עצמתי".

נהר: "גם בשלבים מסוימים אני אומר לעצמי, זה סתם סיוט, תצבוט את עצמי, תיתן לי איזו סטירה ואני אתעורר מזה. אבל אני עושה את זה וזה לא עוזר".

הילי אלון, בת 8: "אני גם במלחמה חשבתי על סבא שלי, הוא ברח ליערות במלחמת השואה".

שניר: "סבתא שלי, כשבאו לחלץ אותה, היה יותר מדי אנשים רעים. צה"ל בא לפתוח ואז הם, כשפתחו, הם ראו את הגופות שלהם. ואז הם שמו אותם בקבר".

איך קראו לסבתא?

"פסיה"

הילי: "בדרך כשפינו אותנו, אז היה מלא בומים. אני פחדתי, הייתי ככה. גם אנחנו לא הספקנו לקחת נעליים, כפכפים".

נירי: "לי גנבו את הנעליים. למה הם צריכים את הנעליים שלי?"

כנראה שהן היו יפות.

"נעליים קטנות, מידה קטנה".

נהר: "ומה הם היו צריכים את הסווטשירט שלי? לקחו לי את הסווטשירט הכי טוב שלי".

תומאס: "ארזתי בובה שאצלי מגיל ארבעה ימים, ויצאנו למסע חדש".

מה קשה פה עכשיו בתקופה הזאת במלון? זה שאתם ככה לא בבית.

אדר: "זה באמת קשה שאתה לא בבית, אתה אוכל ארוחות אותו דבר כל יום כמעט".

תומאס: "כן, כבר חודש רואים אותו אוכל פה".

למה, בחדר אוכל היה יותר טעים בבארי?

"כן. הם כל יום גיוונו. היה שניצל ביתי, לא קנוי. היה עוף שהיה אסאדו, היה המבורגרים".

"היה במיה", "היה קובה סלק", הילדים משתפים.

איך בבית הספר החדש שלכם?

שניר: "אחד המשעממים".

למה?

"אין שם מה לעשות".

אדר: "היה בבית ספר סיוט. סיוט".

תום "זה לא בית ספר רגיל, אבל זה בסדר, זה כאילו... זה יותר שגרה ממה שהיה לנו פה, אז זה טוב".

למה את הכי מתגעגעת?

"חברים מהכיתה. החברה הכי טובה שלי... הרבה דברים".

תומאס מראה לנו את החדר שלו במלון.

אתה לא רוצה להישאר לישון פה?

"אני לא אישן לבד, לא... נראה לי כל החיים".

כן, אתה חושב?

"אני לא יכול להירדם. אני יכול לישון לבד בלילה, אני לא יכול להירדם בלי שמישהו זה...".

נמצא איתך.

"כן".

וזה היה גם קודם, או שזה רק אחרי מה שקרה?

"רק אחרי מה שקרה".

נהר: "שישי בערב למשל, אני מפחד לקום בשבת ושזה יקרה עוד פעם. זה למה אני לא רוצה לישון לבד".

תום: "כל רעש קטן מבהיל, טריקת דלת, הזזת כיסא. אתמול היו יונים שעפו והפחידו אותי. כי אני כל הזמן מתכוננת אם משהו יקרה".

גם פה בחדר במלון?

היא מהנהנת.

ההורים מחכים בצד. לנירי קשה. היא הולכת רגע לאימא שלה וחוזרת. נהר נותן לה יד.

אתם חברים טובים?

נירי: "כן. התחלתי להכיר את נהר, והוא כל הזמן, כשאני נפצעתי, אז הוא בא והוא פשוט עזר לי. כאילו כבר לא קרה לי כלום".

באמת, בזכותו? איזה כיף זה חבר כזה. אז עכשיו זה עוזר לכם בטח שאתם ביחד. 

"כן. כשאני עם מישהו שאני מכירה, יותר נעים לי"...

אתם רוצים לחזור לקיבוץ?

"כן", הם עונים כולם.

את חושבת שזה יקרה בקרוב?

שיר: "ברור. לא בקרוב, אבל יכול להיות שייקח עוד קצת זמן".

אלה פרידמן, בת 10: "אני רוצה לחזור. זה משהו שצריך להתגבר עליו".

אבל את לא מפחדת?

"אני מפחדת".

הילי: "אני לפני שאני חוזרת לקיבוץ, לא משנה מה, אני... אני לא מגיעה לקיבוץ, עד שלא מחזירים את החטופים. אם הם לא מגיעים, מי שחטוף, אני לא הולכת לשום מקום. אני נשארת פה ולא זזה".

תומאס: "בסוף מתישהו, מתישהו נצטרך לחזור. אני לא רוצה. כי מה שעברנו, הספיק לי".

תום: "אני לא יודעת אם אני רוצה לחזור לבארי, לא לחזור לבארי, כאן זה התפקיד של ההורים. כאילו עכשיו אפילו גם הם לא יודעים להגיד לנו אם חוזרים או לא חוזרים. אף אחד לא יודע".

תומאס: "אין לאף אחד תשובה".

מתגעגעת הביתה?

נירי: "מאוד. הרגע אמרתי את זה לאבא".

מה אמרת לו?

"שאני רוצה כבר לחזור הביתה".

את חושבת שזה יקרה בקרוב?

"כן".

מה הדבר שהכי חסר לך פה?

"החדר שלי. אני מתגעגעת לחדר שהיה לי. אני מתגעגעת לכול, אני מתגעגעת לבית שלי, אני מתגעגעת לחברים שלי. אני מתגעגעת למי שאני אוהבת. אני מתגעגעת. פשוט אני מתגעגעת לכול. אני מתגעגעת לקיבוץ, אני מתגעגעת לבית של סבתא, היה לו ארון ממתקים. זו הייתה פשוט הזיה מה שהם עשו לנו. אנחנו לא יכולים לחיות את החיים האלה".

מה זאת אומרת?

"שיפסיקו, כאילו, מה אתם רוצים? מה אתם רוצים נביא לכם, אבל בלי אלימות".

תגידי, את מאמינה שהכול בסוף אבל יהיה בסדר?

"תמיד הכול בסדר בסוף".

תמיד יש סוף טוב.

"כמו שמחפשים משהו, בסוף מוצאים, נכון?"

נכון.

"אז כמו שאתה עושה משהו רע, אחרי זה אתה יכול גם לתקן את זה. מאוד פשוט".

אז אולי נצליח בסוף לתקן את הכול.

"כן".

אז הנה, יש לנו אפילו סוף טוב.

"כן".

"אופטימי".

סוף טוב הכול טוב.

"יאללה, יופי".