"העינוי הוא פשוט גיהינום": החטופה בעדות קשה וכואבת

לשליחת שמות ללא עלות לתיקון המיוחד עם המקובל הצדיק הרב בצרי שליט''א ורבני מוקד תהילים במירון - לחצו כאן >>>

בעדות קשה ביותר, מספרת החטופה ששהתה 53 ימים בשבי חמאס ושוחררה, מירב טל, פרטים על תקופת השבי.

"הייתי 53 ימים בשבי", היא אומרת, "נחטפנו מקיבוץ ניר עוז מהבית, עם פיג'מה. שני ילדיו של בן זוגי, בני 13 ו-16, נחטפו גם. הם היו לבד. לבד עם מחבלים 52 יום. הרעיבו אותנו כל הזמן, לא היה לנו מים, לא היה חשמל. זה לא פחד, זה אימה להיות שם. איימו עלינו כל הזמן עם נשקים. היינו עושים שירותים אחד על השני".

"אי אפשר להוריד את המים כי אין מים, איימו עלינו, לקחו אותנו שמונה שעות עם שקית ניילון על הראש, מסקינטייפ סגור ושמיכה על הפנים והצוואר. ככה ברכב, שמונה שעות עם שישה מחבלים ברכב. לא יכולנו לדבר ולא להגיד שכואב לי הצוואר ואני לא יכולה לנשום. 8 שעות נסענו כך ברכב כדי להגיע לבית חולים נאסר, ושם היינו אצל החמאס עוד חמישה ימים. אני הוחזקתי על ידי הג'יהאד האיסלאמי".

היא מוסיפה בכאב:

"אני כבר לא מבינה איך עדיין לא שוחררו החטופים. אנחנו לא יכולים להשתקם, מי שחזר לא יכול להשתקם, כי חלק מהאחים שלנו עדיין יושבים שם בשבי. וזה ילדות צעירות וזה גברים מבוגרים וזה ילדים קטנים שעדיין שם. העינויים הם ללא הפסקה, העולם צריך לעשות הכול כדי להוציא משם את האנשים".

עוד היא אומרת:

"בן זוגי עדיין חטוף ונמצא בעזה, רצחו אותו בקיבוץ וחטפו גופה, ואני רוצה לספר לכם איך ידעו שהוא נרצח. סליחה, הראו לי סרטון של בלתי מעורבים שמרביצים לו, בועטים בו ואבא לוקח ילד בן 8 כדי שיבעט בגופה. זה הבלתי מעורבים שנמצאים בעזה, אז לי היה נס, אבל מבחינתי הנס לא הושלם עד שכולם יחזרו. אנחנו באמת לא יכולים להשתקם. הילדים שלי מלווים אותי במשך שנה, הם לא יכולים ללמוד, הם לא יכולים לעשות שום דבר וכל מי שחזר לא יכול לחזור לתפקוד".

היא טוענת כי החטופים צריכים להיות מוכרים כנפגעי פעולות איבה:

"לא מכניסים אותם, הם לא כלולים. אני רוצה לספר לכם שכל יום אני קמה ב-3-4 לפנות בוקר כי יש לנו סיוטים. אי אפשר לישון כשאחרים לא חזרו, ילדים קטנים מקבלים התקפי חרדה, לא יכולים לחזור לשגרת בית ספר. העינוי הוא פשוט גיהינום. להיות לצד המחבלים, לא לראות אור, לא לנשום כמו שצריך, לרעוד בגוף. ומה שמטריד אותי זה בעיקר הילדות ששם. תחשבו מה עובר עליהן. ומספיק כבר עם דיבורים, צריך מעשים".